מעניין לדעת
הבוקר היה שקט, כאילו כל העולם החליט לנשום החוצה. האוויר הדיף ריח של שמש, עשב מחומם וצינת הנהר. ילדים רצו לאורך הגדה, צחקו, התיזו זה על זה —
הלילה הזה עדיין עומד מול עיניי. קפוא, צלול, כאילו צויר בנשימה. הירח תלוי נמוך, ואורו כה בהיר עד שהשלג נצנץ כאילו כסף פוזר על האדמה. האוויר הדיף ריח
היא תמיד ישבה בשולחן האחורי. ילדה שקטה, מלאה מעט, עם סוודר ישן ומבט מושפל. בכיתה כמעט לא שמו לב אליה, רק לפעמים — כדי לצחוק או להצביע. היא
צהרי היום היו מסנוורים. מבעד לכיפות הזכוכית של תחנת המטרו חדר אור חמים על מעקות המתכת הקרים, והאוויר הדיף ריח של מתכת, גומי וקפה בוקר. האנשים פסעו מבלי
עיט ניסה לגנוב תינוק מתוך העגלה — אבל הכלבה עשתה משהו שאיש לא האמין לו. היום היה שקט, מוזהב, מלא בריח תפוחים בשלים ואדמה חמימה. בחצר שכבה רועה
היום היה מסנוור באורו. מבעד לחלונות הזכוכית של האולם חדר אור שמש זהוב, והריח באוויר היה של לילך ושמפניה. היא — אלינה — עמדה מול המראה. לבשה שמלה
הבוקר התחיל כרגיל. דיירי הבית מספר 14 יצאו לעבודה, חלקם טיילו עם הכלבים, אחרים מיהרו לבית הספר. אבל ליד דלת הקומה הראשונה עמדה קופסה מקרטון. בהתחלה חשבו שמישהו
היום התחיל כמו תמיד — שקט, חם ועצל. השמש, כבדה וזהובה, טיפסה לאטה מעל השדות והציפה הכול באור רך. האוויר היה סמיך וחמים, והריח של אבק, קמומיל ולחם
הבוקר היה צלול, כמו נשימת החורף. השלג שכב בשכבה אחידה, וכפור דק נצנץ על הענפים, כאילו מישהו פיזר עליהם אבקת זכוכית. השמש זה עתה עלתה מעל הגגות וצבעה
הסוואנה רעדה מהחום. האוויר היה סמיך, כבד כמו דבש, והאדמה הדיפה ריח של אבק ושמש. הלביאה שכבה בצל שיטת העץ, מנמנמת, מקשיבה לגור שלה משחק ליד — מתגלגל