צהרי היום היו מסנוורים. מבעד לכיפות הזכוכית של תחנת המטרו חדר אור חמים על מעקות המתכת הקרים, והאוויר הדיף ריח של מתכת, גומי וקפה בוקר. האנשים פסעו מבלי להביט זה בזה, כל אחד בעולמו, ממהרים אל הרכבות.
היא נכנסה אחרונה. בידיה תיק, על פניה עייפות, ומתחת למעילה — עגלגלות שקטה, כמעט בלתי נראית, אך מובחנת למי שיודע לראות. הרכבת היטלטלה, הדלתות נסגרו, והיא יצאה לדרך.
כולם ישבו. מישהו גלל בטלפון, אחר הקשיב למוזיקה, שלישי לעס בפה סגור. היא אחזה במוט, התנדנדה קלות, וניסתה לא לפגוש מבטים.
עמדתי בצד וראיתי כיצד היא מהדקת את רצועת התיק. היה ברור — רגליה כואבות, נשימתה כבדה. אבל המבט של כולם נשאר נעוץ במסכים.
השניות נמתחו. הרכבת רעשה, האוויר נעשה צפוף.
ופתאום — חריקה קלה. גלגלי כיסא גלגלים. גבר בסוודר ישן התכופף קדימה, נשען על ברכיו. מישהו הביט בו, ואז הסיט מבטו.
הוא ניסה לקום. ידיו רעדו, אך אחז במוט והתרומם — כאילו נלחם באוויר עצמו.
— שבו, — אמר בשקט אך בבירור.
היא נדהמה, כיסתה את פיה, כאילו רצתה לומר משהו — אך לא יכלה. כמה אנשים סוף סוף הרימו מבט — אך כבר היה מאוחר מדי.
הוא עמד, רועד אך זקוף. גלגלי הכיסא רעדו מתנועת הרכבת. היא התיישבה, דמעות בעיניה.
— תודה, — לחשה.
הרכבת נכנסה למנהרה, והאור נעלם. נשאר רק קול הגלגלים ותחושת דממה עמוקה.
בהשתקפות החלון ראיתי כיצד היא מביטה בו. לא ברחמים, אלא בכבוד — כאילו הבינה שהאנושיות אינה תלויה ברגליים, אלא בלב.
כשנפתחו הדלתות, הוא חזר לשבת. כמה אנשים קמו לפתע לפנות לו מקום. אך הוא רק חייך ואמר:
— הכול בסדר.
אור השמש הציף שוב את הקרון. האוויר היה צלול יותר.
וכשהיא ירדה בתחנה הבאה, הבנתי שהרגע הקצר הזה סיפר על טוב לב יותר מאלף נאומים.
