התור בסופרמרקט התקדם לאט. אנשים עמדו עייפים; חלק גללו בטלפון, אחרים העבירו את המוצרים מיד ליד בחוסר מנוחה. ליד הקופה עמדה צעירה — במעיל קרוע, נעליים ישנות ושיער מסודר בחוסר אכפתיות. לא היה עליה איפור, רק עייפות ובלבול קל בעיניים.
היא החזיקה כמה דברים פשוטים — לחם, חלב, קצת דגנים ותפוחים. כשהגיעה בתורה, הוציאה מתיקה ארנק צרוד, קיפלה את שטרות הכסף ושאלה בלחישה:
— סליחה, אם חסר קצת, אפשר לוותר על משהו?
הקופאית, צעירה ובטוחה בעצמה, עם ציפורניים ארוכות ושפתון בולט, צחקה בקול:
— אוו, מתחיל כבר! אולי נעשה לך הנחה מרחמים?
כמה אנשים בתור גיחכו. מישהו לחש:
— תראה, כנראה שלא בזבזה את כל משכורתה על איפור.
הבחורה הסמיקה והבטה לקרקע.
— סליחה, אני פשוט… — היא התחילה, קול שלה רעד.
היא הוציאה מטבעות, סילסה; באמת חסרו לה כמה גרושים.
— אז תורידו בבקשה את התפוחים, — היא לחשה.
הקופאית גלגה בעיניים בתיאטרליות וצעקה בלעג:
— שמעתם? מורידים את התפוחים! אין לה מספיק כסף!
התור החל לרעש. מישהו צרחק, אחר נופף בידה. ברגע הזה התקרב מאחור איש — עם מעיל עבודה, ידיים מלוכלכות, כאילו יצא זה עתה מהאתר. הוא הניח חבילת שטרות על המסוע ואמר בשקט:
— אני משלם על כל מה שיש לה.
הקופאית קפאה.
— אתם מכירים?
— כן, — אמר, הביט בבחורה והוסיף: — זאת הרופאה שהצילה את בני לפני חודש.
התור נרגע. הרעש פסק; אפילו הסורק היה שקט. הבחורה הרימה את מבטה — הכירה אותו.
— פשוט עשיתי את העבודה שלי… — היא אמרה שקט.
האיש חייך:
— היום תורי לעזור.
אף אחד כבר לא צחק. אפילו הקופאית הטה את מבטה, הוציאה במהירות את הקבלה והעבירה את השקית בדממה.
כשהבחורה יצאה החוצה, הגשם פסק והשמש פתאום יצאה מתוך העננים — כאילו העולם רצה לומר: יש צדק בסופו של דבר.
