היום התחיל כמו תמיד — שקט, חם ועצל. השמש, כבדה וזהובה, טיפסה לאטה מעל השדות והציפה הכול באור רך. האוויר היה סמיך וחמים, והריח של אבק, קמומיל ולחם טרי מהחצר הסמוכה עמד בו.
באותו בוקר מריה נענעה את העריסה במרפסת. התינוק נשם באחידות, אגרופו הקטן קמוץ, ומתחת למדרגות התפתל לו נחש אפור, מכורבל בשינה. הוא הופיע שם כבר באביב — לא הזיק לאיש, ומריה התרגלה לנוכחותו. אולי אף הודתה לו בלבה: פחות עכברים בבית.
עד הצהריים השמיים השתנו. מעל הכפר עלה ריח חריף של עשן — מטריד. בתחילה חשבה שמישהו שורף עשב. אחר־כך נשמע רשרוש קצר, כמו ירייה. בתוך דקה הלהבות כבר ליקקו את קיר המטבח.
היא רצה אל העריסה, אבל העשן היכה בפניה ועיוור אותה. התינוק פרץ בבכי — דק, נואש. מריה ניסתה לפרוץ דרך החום, אך האש הדפה אותה לאחור, כאילו קיר בלתי נראה עמד בפניה. באין ברירה הסתערה החוצה, קוראת לעזרה.
השכנים הגיעו בריצה. ביניהם היה הזקן אנטון. מבעד ללהבות ראה תנועה — משהו חלקלק ומבריק. לרגע חשב שזו חולדה. ואז הבין: נחש.
הוא זחל מתחת לרצפה הבוערת, גלש לעבר העריסה, שם רעד התינוק. האש כבר נגעה בשמיכה. ואז — הנחש כרך את גופו סביב הילד.
איש לא ידע להסביר איך זה קרה. משב רוח פרץ ופתח את החלון, והנחש, כשהשמיכה כרוכה סביבו, זחל אליו ונשא עליו את הצרור הקטן.
אנטון היה הראשון שהגיע. הוא הושיט את זרועותיו, וברגע שאחר כך נפלה השמיכה עם התינוק הישר אל ידיו. התינוק צרח — חי, מבוהל, אך ללא פגע.
הנחש לא יצא. הוא נשאר באש. כולם ראו איך גופו, שטוף אור הלהבות, התרומם לרגע — כמו בתנועת תודה אחרונה — ונעלם.
כאשר הכבאים הגיעו, הבית כבר גסס באש. מריה עמדה באפר, לוחצת את התינוק אל חזה. לא דמעות ולא מילים — רק דומיה וחוסר־מילים.
מאוחר יותר, בין הגחלים, מצאו עקבה — קו מפותל צרוב ברצפה, שם שכב הנחש.
חודשים לאחר מכן, כשנבנה הבית מחדש, הביאה מריה אל הסף אבן חלקה ואפורה. הניחה אותה בדשא. בלי כתובת. רק אבן.
לפעמים, בבקרים, נראית לצדה חריטה דקה — כאילו משהו שב וחולף שם חרש.
ה соседים עדיין זוכרים את אותו יום. יש שאומרים — נס. יש שאומרים — צירוף מקרים.
אבל בכל פעם שהשמש נופלת על האבן ההיא, האוויר נעשה חם יותר במקצת.
כתזכורת: ישועה יכולה להגיע מהמקום הפחות צפוי.
אפילו מן האדמה עצמה.
