הלילה הזה עדיין עומד מול עיניי.
קפוא, צלול, כאילו צויר בנשימה.
הירח תלוי נמוך, ואורו כה בהיר עד שהשלג נצנץ כאילו כסף פוזר על האדמה.
האוויר הדיף ריח חציר, עשן מהארובה ומשהו חי מאוד — הדממה המזמרת של החורף.
הבית עמד בקצה הכפר.
בפנים, מאחורי קיר דק, ישן תינוק — חם, שליו, עטוף בשמיכה.
לצד הבית, באורווה, עמדה סוסה — סוסה אפורה זקנה בשם לונה.
היא מעולם לא ישנה שינה עמוקה, במיוחד לא בלילות כאלה.
לפעמים הרימה את ראשה והקשיבה.
רוח, פקיעת ענף, רחש שלג.
אבל באותו לילה היא שמעה משהו אחר.
משהו רך, זר, כמעט חסר קול.
מצד היער זזה צללית.
בתחילה הייתה רק גוש של חושך, ואז הבהבו עיניים — שתיים צהובות, דרוכות.
זאב.
הוא צעד לאט, בביטחון, בלי למהר. הרעב דחף אותו, אך מבטו היה קר ומודע.
לונה קפאה.
אוזניה פנו אל הדלת, נשימתה התקצרה.
כשהזאב עבר מעל הגדר, השלג חרק תחת כפותיו — חרש, אך די היה בכך.
היא פסעה קדימה.
אחוריה רעדו, אבל עיניה לא מצמצו.
היא הרגישה — מאחוריה הבית, מאחורי החלון התינוק, והטורף הזה לא בא סתם כך.
הזאב נהם.
הוא ראה לפניו טרף, אך לא ציפה שהסוסה תעמוד בינו לבין הבית.
היא הרימה את ראשה, הטיחה פרסה — צליל עמום, כמו פעימת לב.
עמדו זה מול זה — שתי צלליות תחת הירח.
נשימתם הלבנה התקפלה ביניהם כעשן.
העולם עצר. אפילו הרוח שתקה.
ואז הזאב זינק.
מהר כברק.
אבל הסוסה צעדה קדימה — בעוז, באימה, ובאינסטינקט חייתי קדום.
פרסותיה פילחו את האוויר, ואבק שלג התרומם כענן.
הזאב קפץ לאחור.
שוב נהם — ושוב ניסה להתקרב.
אבל לונה לא נסוגה.
היא עמדה שם, מסתירה בגופה את החלון, שם נשם התינוק בשקט.
חמש שניות, אולי.
אולי נצח.
ואז הזאב הנמיך את ראשו, נסוג ונעלם בתוך החשכה.
לונה עמדה עוד זמן רב, עד שנדמו גם עקבות צעדיו.
עם שחר היא עדיין עמדה ליד הגדר.
בשלג נותרו עקבות — טביעות פרסות וכפות עמוקות, זו לצד זו, שזורות.
ובתוך הבית, באותה דקה ממש, התינוק חייך בשנתו.
איש מעולם לא ידע מה אירע באותו לילה.
אבל מאז, בכל חורף שבו הרוח מייללת, לונה מרימה בשקט את ראשה ומביטה אל עבר היער.
ובעיניה יש משהו אנושי — זיכרון, עדינות ונדר.
