היום היה מסנוור באורו.
מבעד לחלונות הזכוכית של האולם חדר אור שמש זהוב, והריח באוויר היה של לילך ושמפניה.
היא — אלינה — עמדה מול המראה. לבשה שמלה בהירה בצבע חלב חמים, ועל ראשה פאה מסודרת היטב משער בלונדיני.
איש מלבד החתן לא ידע שמתחת לפאה — עור חלק, מצולק מכימותרפיה.
היא הייתה חולה כל השנה שעברה. והוא היה לצדה כל הזמן.
כשאמרו הרופאים שהסיכוי נמוך, הוא רק אמר:
— אז נספיק להתחתן.
והם עמדו שם, מתחת לקשת ורדים לבנים.
צחוק, הבזקי מצלמות, צלילי כוסות.
אלינה חייכה, מרגישה איך האוויר רועד סביבה.
אבל בקצה האולם עמדה היא — אמו של החתן.
מאופקת, קרה.
מההתחלה אמרה לכולם ש“הבחורה הזאת” רק מעמידה פנים כדי לעורר רחמים.
אף אחד לא האמין לה — עד לאותו יום.
כשהזוג הצעיר החל לרקוד, היא ניגשה לאט, עם חיוך מתוח.
— נו, — אמרה בקול רם, — עכשיו אתם מאמינים לי?
לפני שמישהו הספיק לעצור אותה, היא תפסה באלינה בשיער.
הפאה נפלה.
הקהל קפא. המוזיקה נפסקה.
אלינה עמדה במרכז האולם — קירחת, חיוורת, רועדת.
עיניה נצצו לא מדמעות, אלא מאור השמש שפגע בפניה.
השתררה דממה כזו שאפשר היה לשמוע פעימות לב.
החתן ניגש, הסיר את הז’קט שלו והניח אותו בעדינות על כתפיה.
ואז פנה אל אמו.
— עכשיו כולם רואים, — אמר בשקט אך ברור, — מי כאן באמת חולה.
הוא אחז בידה ויצא איתה מהאולם.
בחוץ עמדו באור השמש.
היא נשמה, לראשונה בשלווה.
— סליחה, — לחשה, — קלקלתי לך את החתונה.
— את נתת לי חיים, — הוא ענה. — שום דבר אחר לא חשוב.
שנה עברה.
היא חזרה לאותו גן שבו צולמו התמונות.
עם שיער — קצר, חי, נוצץ באור השמש.
המחלה נעלמה.
לפעמים ניסים קורים לא כי מחכים להם, אלא כי מישהו באמת יודע לאהוב.
