עיט ניסה לגנוב תינוק מתוך העגלה — אבל הכלבה עשתה משהו שאיש לא האמין לו.
היום היה שקט, מוזהב, מלא בריח תפוחים בשלים ואדמה חמימה.
בחצר שכבה רועה זקנה בשם בלה, מתוחה על הדשא.
לצידה עמדה עגלה — לבנה, נקייה, מתנדנדת קלות ברוח.
בתוכה ישן תינוק, והשמש נגעה בלחיו כמו יד רכה.
האם הצעירה, עייפה אך מאושרת, נכנסה רק לרגע הביתה — להביא מים.
בלה נשארה לשמור, כמו שתמיד עשתה.
היא הייתה כלבה נאמנה — מאז שהתינוק נולד, ישנה רק ליד מיטתו.
בהתחלה זה היה רק רחש.
תנועה קלה של אוויר, כאילו ענן חלף.
אבל בלה הרימה את ראשה. אוזניה רעדו, מבטה הפך דרוך.
מעל החצר ריחף עיט לאט.
ענק, עם כנפיים כבדות וברק טורף בעיניו.
הוא ירד נמוך יותר ויותר, כאילו בחר את הרגע.
שנייה אחת — והצל כיסה את העגלה.
השמיכה זזה, התינוק התעורר.
בלה זינקה, פרוותה סומרת.
העיט צלל מטה, והאוויר נקרע בשריקה חדה.
הוא היה נורא — מהיר, מדויק, כמו חץ.
אבל באותו רגע שבו טפריו כמעט נגעו בעגלת התינוק, בלה קפצה.
הם התנגשו באוויר.
נביחות, נוצות, שמש — הכול התמזג לרגע מסנוור אחד.
העיט חבט בה בטפרו, הותיר שריטה מדממת על פניה, אבל בלה לא נסוגה.
היא הצמידה אותו לקרקע, מגנה על התינוק כאילו היה שלה.
האם רצה החוצה לשמע הצעקה. היא ראתה את העגלה, את בלה עומדת מעל כנפיים פרושות.
העיט השאיר כמה נוצות, המריא לשמיים ונעלם מאחורי הגג.
בלה עמדה דוממת, נושמת בכבדות, אך בעיניה היה שלווה.
היא ידעה שעשתה את מה שלמענה חיה.
מאז לא התרחקה מהעגלה — אפילו לא בלילה.
ובכל פעם שציפור עברה מעל החצר, בלה הרימה את ראשה והביטה זמן רב לשמיים.
