הסוואנה רעדה מהחום. האוויר היה סמיך, כבד כמו דבש, והאדמה הדיפה ריח של אבק ושמש.
הלביאה שכבה בצל שיטת העץ, מנמנמת, מקשיבה לגור שלה משחק ליד — מתגלגל בדשא, תופס בזנבו, שואג בקול מצחיק כאילו מחקה מבוגרים.
היא הרימה את ראשה בעצלות, הביטה בו וסגרה שוב את עיניה.
הכול היה שקט.
שקט מדי.
הציפורים השתתקו.
גם הרוח עצרה.
הלביאה הזדקפה, אוזניה רעדו. ואז ראתה — משהו נצנץ בשמיים. נקודה קטנה, נעה מהר מדי. ברק כסוף — ושריקה חדה.
בז. גדול, בוגר, חד כמו חץ.
הוא צלל במהירות — ישר אל הגור שלה.
הגור הרים את ראשו, ובעיניו השתקף לרגע השמיים — בוהקים, מפחידים, נופלים אליו.
היא לא חשבה.
היא קפצה.
גופה ידע מה לעשות.
האבק עלה, טפריה חרצו את האדמה.
ברגע האחרון כיסתה אותו בגופה.
האוויר התפוצץ בצליל — כנפיים, צעקה, שמש, אבק.
הבז פגע — לא בגור, אלא בה.
הטפרים שרטו את כתפה, עורה בער.
היא נהמה — לא מכאב, אלא מזעם.
בתנועת כף רגל אחת העיפה אותו הצידה.
הוא נפל בעשב, ניתר, ואז עף משם — כמו צל שנמוג באור.
הלביאה נשמה בכבדות, הגור צמוד אליה.
הוא חי.
ליבו פעם במהירות תחת כפה.
היא ליקקה את ראשו בין האוזניים.
— הכול בסדר, — כאילו אמרה.
ואז שמעה קול.
חלש, צרוד, מאחורי השיחים.
היא הרימה את ראשה, דרוכה.
משהו זז שם.
בהתחלה חשבה — עוד טורף.
אבל אז ראתה: בז נוסף.
קטן. צעיר. כמעט נטול נוצות.
הוא שכב שם, נושף, מכה בכנפיו, מצפצף חרש, כמעט בוכה.
הלביאה קפאה.
הרוח ליטפה את העשב.
פתאום היה שקט — שקט עמוק של רגע לפני קפיצה.
היא הביטה בגוזל — והבינה.
הבז הראשון לא תקף.
הוא הגן.
הוא רק ניסה להציל את גוזלו שנפל מהקן.
הלביאה נשמה עמוק.
משהו בתוכה התכווץ — כאב, הבנה, חמלה.
המראה הזה שהטבע הציב מולה.
היא הסתובבה אל הגור שלה, קרבה אותו אליה, והביטה לשמיים.
שם, היכן שהבז נעלם, ריחפו עכשיו עננים — לאט, בשלווה, כאילו דבר לא קרה.
לפעמים אם מגינה.
לפעמים היא מאבדת.
ורק מי שאהב באמת יודע — שאין הבדל בין שני הרגעים הללו.
