מעניין לדעת

הבוקר היה צלול, כמו נשימת החורף. השלג שכב בשכבה אחידה, וכפור דק נצנץ על הענפים, כאילו מישהו פיזר עליהם אבקת זכוכית. השמש זה עתה עלתה מעל הגגות וצבעה

הסוואנה רעדה מהחום. האוויר היה סמיך, כבד כמו דבש, והאדמה הדיפה ריח של אבק ושמש. הלביאה שכבה בצל שיטת העץ, מנמנמת, מקשיבה לגור שלה משחק ליד — מתגלגל

הלילה היה ארוך. האספלט הרטוב נמשך כמו סרט, פנסי הרחוב השתקפו בשמשה הקדמית כמו מחשבות מפוזרות. לורה נסעה הביתה — עייפה, שקטה. הרדיו לחש משהו רך וחסר משמעות,

הנר עמד על המדף — זכוכית ענבר עבה, מכסה מוזהב, מדבקה אלגנטית שעליה נכתב Warm Fig & Cedarwood. קניתי אותו בחנות קטנה בפינה, שאליה נכנסתי רק כדי לברוח

בוקר אביב היה מסנוור באורו. השמש השתקפה על הפסים ונצצה על הבטון הרטוב של הרציף. האוויר הריח מברזל, אבק ורוח רעננה אחרי הגשם. על הרציף עמדה סופיה —

גשם אביב ירד בשקט, כאילו ריחם על העיר. טיפות החליקו על זגוגיות התחנה, אנשים מיהרו, מחבקים את התיקים אל חזיהם — כל אחד בעולמו, במחשבותיו, במרוצתו. על הרציף

זה קרה בעיר שקטה בצפון המדינה — מקום שבו החיים זרמו באיטיות, כולם הכירו את כולם, והחדשות הסתכמו בדרך כלל בהחלפת ראש העיר או בתיקון כביש. אבל באותו

היום היה רגיל. רוח חמה נשאה ריח של בנזין וקפה, הרמזור הבהב בקצב רעש המכוניות. בצומת, ליד מעבר החציה, עמדה ילדה בת אחת־עשרה — מיה. בידיה אחזה קביים,

השמיים מעל הסוואנה היו לבנים מסנוורים. האוויר רעד כמו מיראז׳ לוהט, ואף הציפורים השתתקו בענפי השיטה. היום נמשך בעצלתיים, עד שליד מחנה הריינג׳רים נשמע צחוק צלול. זה היה

היום היה בהיר מדי מכדי שמשהו רע יקרה. השמש השתקפה בשמשה הקדמית, האוויר רטט מעל הכביש, ובמרחק נשמע זמזום צרצרים. המכונית נסעה בשקט — האב נהג, האם לצידו,