הבוקר היה שקט, כאילו כל העולם החליט לנשום החוצה.
האוויר הדיף ריח של שמש, עשב מחומם וצינת הנהר.
ילדים רצו לאורך הגדה, צחקו, התיזו זה על זה — הקיץ בשיאו.
היא ישבה מעט בצד, בצל ערבה ישנה.
על ברכיה ספר, בידיה בקבוק מים.
מתחת לשמלה הקלה בטנה התעגל — שישה חודשים, אולי קצת יותר.
היא חייכה כשהביטה בילדים של אחרים משתכשכים.
הכול היה רגוע.
עד אותו רגע.
צעקה.
חדה, קצרה, לא של ילד — מפוחדת.
אחר כך התזה. ושקט.
ילד — בן חמש בערך.
עד לפני רגע עמד בקצה, הושיט יד לכדור.
ועכשיו — רק עיגולים על פני המים.
האנשים קפאו. מישהו צעק, מישהו זינק — אבל הזמן לפתע נעשה סמיך, צמיגי.
והיא כבר רצה.
יחפה, מועדת, לא מרגישה לא את האבנים ולא את הפחד.
מישהו ניסה לעצור אותה, והיא לא שמעה.
רק דבר אחד — מים, שקט ויד קטנה שחמקה מתחת לפני השטח.
הקור צרב את עורה.
השמלה משכה למטה, אך היא צללה.
ידיה חיפשו בעומק העכור — עד שפגשו משהו חם, חי.
היא משכה אותו לחוף, הניחה אותו על ברכיה ומחתה באצבעות רועדות את המים מפניו.
הוא לא נשם.
כמה שניות — הארוכות בחייה.
ואז — שיעול. אוויר. בכי.
גם דמעות עלו בעיניה, ופניה נקברו בשערו הרטוב.
אנשים התקבצו, יש שעזרו, יש שצילמו, ויש שעמדו.
היא ישבה על החול, רטובה, מלאה בוץ, והילד בזרועותיה.
ומתחת לכפה בטנה נע בתנועה עדינה.
אז הרימה את עיניה — ולראשונה חייכה.
בשקט, כאילו ידעה: כך היא החיים — שבריריים, רטובים, אבל אמיתיים.
