הבוקר התחיל כרגיל.
דיירי הבית מספר 14 יצאו לעבודה, חלקם טיילו עם הכלבים, אחרים מיהרו לבית הספר.
אבל ליד דלת הקומה הראשונה עמדה קופסה מקרטון.
בהתחלה חשבו שמישהו שכח משהו או השאיר אשפה.
עד שנשמע מבפנים “מיאו” חלש.
בפנים שכב כדורון אפור עם עיניים כחולות — גור קטן שכמעט לא הצליח לעמוד על רגליו.
לידו היו פיסת בד, בקבוק עם חלב חמים ופתק:
“הוא לא יכול להיות לבד. סליחה.”
השכנים התאספו בלובי.
מישהו הציע לקחת אותו למקלט, מישהו אחר — לפרסם מודעה.
אבל אישה מהקומה הרביעית, מרתה, לקחה אותו אליה.
— שיישאר אצלי בינתיים, — אמרה וליטפה אותו.
הגור היה עדין, אבל באופן מוזר תמיד ישב ליד הדלת.
כל בוקר הוא ילל, כאילו קרא למישהו.
אחרי כמה ימים נכנסה לבניין אישה מבוגרת, אוחזת תמונה בידה.
— סליחה, — שאלה בשקט, — האם ראיתם במקרה גור… עם כתם לבן על הכפה?
זו הייתה אמה של נערה שגרה בבית הזה לפני שנה.
הבת נפטרה ממחלה קשה, והגור נשאר ממנה.
האישה סיפרה שלא יכלה להשאיר אותו בביתה — “זה כאב מדי”.
היא פשוט השאירה אותו במקום שבו בתה חיה, במקום שבו חשבה ש“יהיה לו מוכר”.
כשראתה שהשכנים אימצו את החתול ודואגים לו, דמעות ירדו מעיניה.
— אז הוא לא לבד, — אמרה וליטפה אותו.
מאז הגור נשאר אצל מרתה.
וליד דלת הכניסה הופיעה מודעה חדשה:
“אם קשה לכם — בואו אלינו. יש לנו קפה, שטיח חם וחתול שיודע לרפא.” ☕🐾
