מעניין לדעת

השמש עמדה גבוה, האוויר רעד מעל הכפר, והגדרות הישנות נצצו בלובנן. אבק זהוב עלה באיטיות מהדרך, כאילו גם הוא רצה להיות חלק מהרגע. המכונית נעצרה ליד השער, והשקט

הבוקר היה שליו, רגוע. הפארק התעורר לאט — כמה עוברים ושבים, רשרוש עלים, ריח אדמה לחה. גבר במעיל אפור עמד ליד המעקה, שקית לחם בידו. הוא היה בא

היום התחיל כרגיל. פארק שטוף שמש, צחוק ילדים, ברווזים במים. משפחות ישבו על הדשא, ילדים ניפחו בועות סבון, אחרים הצטלמו ליד המזרקה. הכול היה רגוע — עד שבמרכז

בכל בוקר עברה במסדרון עם שק אשפה בידה, מחייכת לעצמה כשהתעכבה ליד הדלת ממול — דלתו של מר אליס הזקן. הוא חי לבדו — שקט, מרושל, עם זקן

בוקר קר. העיר מיהרה — מכוניות, רעש, אנשים עם קפה ביד. מול הסופרמרקט ישב גבר עם שמיכה על כתפיו ושלט מקרטון: “עזרו למי שיכול.” פניו לא מגולחים, עיניו

החום היה כזה שהאוויר רעד מעל הכביש. האדמה בערה, תחנת האוטובוס באמצע הדרך נראתה כמו מיראז'. ליזה חזרה הביתה מהעבודה — עייפה, עצבנית, חולמת רק על מקלחת קרה.

הבוקר היה קר. טפטוף עדין, שמיים אפורים, ריח אספלט רטוב. בפינת הרחוב, ליד תחנת האוטובוס, ישבה אישה עם ארגז תפוחים. מעיל ישן, ידיים עטופות בצעיף, פנים מלאות קמטים

החנות כמעט ריקה. ערב, אור עמום, ריח של לחם זול ומעילים רטובים. מאחורי הקופה — מוכרת צעירה, עייפה, עצבנית, מוכנה לסגור. לתור ניגשה אישה מבוגרת — במעיל דהוי,

בחדר האוכל של בית הספר תמיד היה רעש. צחוק, מגשים, צלילי כפיות — בלגן רגיל של ארוחת צהריים. אבל בתוך כל הרעש הזה נשמע לעיתים קרובות צחוק אחד

כשבן התעורר באותו בוקר, הבית היה שקט מדי. ליד מיטתו היה ריק — המקום שבו מרלי היה שוכב תמיד, הכלב הג'ינג'י עם העיניים החכמות וההרגל לישון כשראשו מונח