הבוקר היה שליו, רגוע.
הפארק התעורר לאט — כמה עוברים ושבים, רשרוש עלים, ריח אדמה לחה.
גבר במעיל אפור עמד ליד המעקה, שקית לחם בידו.
הוא היה בא לכאן לעיתים קרובות — להאכיל את הברווזים, להקשיב לקול הקרקורים המהדהד מעל המים.
האגם היה אפל, עמוק, מוצל בעצי ערבה ישנים.
הוא זרק את חתיכת הלחם הראשונה, וצפה בברווזים מתאספים סביב.
המים נעו ברכות, כנפיים חבטו. הכול נראה רגיל.
אבל אז הוא הבחין במשהו מוזר.
הפירורים שבמרכז נותרו ללא תנועה.
הברווזים התרחקו, כאילו קיבלו פקודה.
אחד מהם צרח — ונעלם מתחת לפני המים, כאילו משהו משך אותו מטה.
השאר ברחו בבהלה.
הגבר התקרב, בוהה במים האפלים.
המעגלים התפשטו באיטיות, כאילו משהו עצום נע מתחת לפני השטח.
— הלו… יש שם מישהו? — לחש.
שום תשובה.
רק רחש עדין של מים.
ואז המים במרכז החלו לרתוח.
משהו עלה מלמטה.
תחילה הופיעה קשת שחורה ועבה — חלקלקה, מבריקה, כאילו מכוסה בשמן.
אחריה שנייה — גדולה עוד יותר.
הוא נסוג בבהלה.
זה נראה כמו נחש… אבל גדול מדי.
עבה כמו צמיג של מכונית, ארוך עד שנעלם בבוץ.
היצור נע באיטיות, כאילו עדיין ישן למחצה.
ריר שחור טפטף ממנו בחזרה למים, וכל טיפה יצרה מעגלים הולכים וגדלים.
האוויר התמלא בריח רקב ובוץ.
הוא צעד אחורה, נתקע בשפה.
המים שוב נעו — הצל נע לעבר החוף.
שקית הלחם נפלה מידיו, פירורים התפזרו על האדמה.
אחד נפל למים — ובאותו רגע עלתה ראש כהה, רטוב.
הוא הספיק לראות רק את הברק שבעיניים השחורות, את הפה הנפתח לאט —
לפני שהמים התפוצצו ברעש אדיר.
טיפות בוץ פגעו בפניו.
ואז — דממה.
הוא עמד, חסר נשימה, מביט בפני המים השחורים.
אפילו הציפורים שתקו.
הטלפון שלו, שהיה מונח לידו, המשיך להקליט.
בתמונה האחרונה נראו אדוות על פני המים —
ומתחתיהן, לשבריר שנייה, צללית של משהו ענק.
משהו שבוודאות לא היה נחש.
