מעניין לדעת
בחצר הבית הישן נשמע תמיד נביחות. ביום, בלילה, בקיץ, בחורף — נראה שהכלבים שם לעולם לא שותקים. הדיירים התלוננו לעירייה, למשטרה, לוועד הבית — "הזקן הזה עם הכלבים
האולם היה מקושט בפרחים לבנים, המוזיקה ניגנה ברכות ובטקסיות. כולם עמדו כשהחתן נכנס — בטוח, רגוע, עם אותו מבט שבו הכלה קראה הכול: אהבה, התרגשות, תקווה. סופיה צעדה
היום היה בהיר, כמעט ללא רוח. הכביש נצץ אחרי הגשם, והשמש השתקפה בשלוליות. ליד הצומת ריח של בנזין ולחם טרי מהמאפייה ממול. אנשים חלפו, איש לא הבחין בכיסא
כשאחותה נפטרה, אליזבת ידעה שהכול ישתנה. הבית שבקצה העיר, שנשאר בירושה לאחייניתה בת השמונה, קלייר, נראה לה גדול מדי ויקר מדי מכדי “להתבזבז סתם כך”. — לילדה לא
הגשם ירד בעוצמה, טיפות דפקו על הגג בקצב משתולל. אלכס עמד בדלת, פניו אדומות מזעם, אגרופיו קפוצים. — זהו, לנה! תסתלקי! נמאס לי מהבכי שלך ומהתלונות! היא עמדה
האישה לא רצתה ללכת להלוויה של בעלה לשעבר — "אני לא רוצה לראות את הצביעות הזאת." ובכל זאת הלכה — למען העבר. ואז המזכיר שלו ניגש אליה ומסר
הסופה החלה פתאום. הרוח סחררה פתיתי שלג, האנשים מיהרו למצוא מחסה. אישה מיהרה הביתה אחרי משמרת — עייפה, קפואה, עם תיק בידה וצעיף חמים שדיף ריח של בית.
הרוח הקרה שרקה מעל המים, מכופפת את קני הסוף היבשים. האישה כרעה על ברכיה ממש בקצה המים, ידיה שקועות במים הקפואים. אצבעותיה אדומות, שפתיה כחולות, אך היא המשיכה
ערב סתיו אפור ירד על העיר. הרוח סחפה עלים רטובים ברחובות, באוויר נישא ריח של גשם ואבן. אמילי עמדה מול בית לבנים ישן, מעילה רטוב, בתה לילי בזרועותיה,
זה היה ערב שבת חם. אלכס, טום וניק חזרו ממגרש הכדורגל, צוחקים ומתפלמסים מי כבש יותר שערים. בצומת ניגשה אליהם אישה מבוגרת במעיל ארוך, עם מקל ביד ושתי