השמש עמדה גבוה, האוויר רעד מעל הכפר, והגדרות הישנות נצצו בלובנן. אבק זהוב עלה באיטיות מהדרך, כאילו גם הוא רצה להיות חלק מהרגע. המכונית נעצרה ליד השער, והשקט עמד — כבד, מצפה.
ראשון יצא הבן — גבוה, בחולצה בהירה, מעט נבוך. אחריו ירדה הבחורה — עדינה, בלונדינית, עם זר קטן של חרציות. היא הביטה סביב כאילו מנסה לזכור משהו. באוויר ריח תפוחים, כלב נבח מאחור.
על המרפסת עמדה הסבתא — בשמלה כהה, ידה נשענת על המשקוף. היא הביטה בהם — ופתאום קפאה. בעיניה נדלק זיק של הכרה, מפתיע, עמוק.
הבחורה התקרבה, חייכה במבוכה, הגישה את הפרחים. וברגע הזה הדמעות החלו לזלוג. בשקט, לא בבכי — פשוט זרמו, כמו מי הפשרת שלג על לחיים חרושות קמטים.
כולם קפאו. הבן השפיל מבט.
— אמא, מה קרה? — לחש.
אבל הסבתא רק נענעה בראשה ואמרה שוב ושוב:
— אלוהים… איזה פנים…
מאוחר יותר, בשקיעה, ישבו כולם בחצר. על השולחן תה, עוגה, ואלבום ישן מצהיב.
והסבתא סיפרה.
פעם הייתה לה אחות — נינה. היא עזבה אחרי המלחמה ולא חזרה. כתבה מעט, ואז הפסיקה. נשארה רק תמונה אחת: שתי ילדות תחת עץ תפוח, מחייכות.
“את בדיוק כמוה,” אמרה הסבתא. “אותם עיניים. אותו חיוך.”
הבחורה קפאה.
— לסבתא שלי קראו נינה, — אמרה בשקט. — והיא תמיד סיפרה שהייתה לה פעם אחות בכפר…
ואז כולם הבינו מדוע הגורל חיבר ביניהם כך.
השקיעה ירדה רכה, כמו שמיכה חמימה על הבית. אפשר היה לשמוע את הבליעת הבל של הסנוניות מתחת לגג. הסבתא ישבה על הספסל, הביטה בצעירים — ובעיניה כבר לא היו דמעות. רק אור.
היא ידעה: שום דבר בחיים אינו לשווא. אפילו פרידה חוזרת — בעיניים, בחיוך, ב״שלום״ אחד פשוט.
