בוקר קר. העיר מיהרה — מכוניות, רעש, אנשים עם קפה ביד. מול הסופרמרקט ישב גבר עם שמיכה על כתפיו ושלט מקרטון: “עזרו למי שיכול.” פניו לא מגולחים, עיניו עייפות — אבל לא ריקות.
אישה עברה שם עם בנה. היא נעצרה לשנייה, הביטה בו ואמרה בכעס:
— כולכם אותו דבר. לך לעבוד אם אתה רוצה לאכול!
הגבר השפיל מבט וענה בשקט:
— הייתי שמח… אילו יכולתי.
היא נאנחה, אחזה ביד בנה והמשיכה ללכת. בערב כבר לא זכרה את זה — סצנה אחת מני רבות בעיר.
שבוע אחר כך בבית הספר של בנה התקיים שיעור על הכרת תודה — הילדים הביאו תמונות של אנשים שעזרו להם פעם. הבן שלה חייך ושלף גזיר עיתון ישן. בתמונה — בית בוער. מתחתיה הכיתוב: “הכבאי תומאס ריד הציל ילד מהאש.”
— זה אני, — אמר בגאווה. — וזה האיש שהוציא אותי אז מהאש.
האישה קפאה. היא לקחה את התמונה לידה — וליבה צנח. הפנים, השיזוף, אותה לסת, אותן עיניים — זה היה הוא. אותו אדם מהסופרמרקט.
למחרת הלכה לשם. הגבר כבר לא היה. רק כוס ישנה ועיתון מונחים ליד הקיר — עם אותה תמונה, דהויה מזמן.
היא עמדה שם זמן רב, עד שהרוח הפכה את הדף. בצדו האחורי היה כתוב בכתב רועד:
“לא לכל הגיבורים יש מזל אחרי שהאש נכבית.”
דמעות נפלו על הדף. ובאותו רגע היא הבינה — יש מילים ששורפות חזק יותר מכל אש.
