בחדר האוכל של בית הספר תמיד היה רעש. צחוק, מגשים, צלילי כפיות — בלגן רגיל של ארוחת צהריים. אבל בתוך כל הרעש הזה נשמע לעיתים קרובות צחוק אחד — מכוון אל הילד שישב בפינה ליד החלון.
שמו היה אלי. קטן, רזה, עם שיער פרוע ותרמיל גדול מדי. כל יום הביא את ארוחת הצהריים שלו לא בקופסה כמו כולם, אלא בקופסת מיץ ישנה, שטופה ומודבקת בסרט הדבקה. מתוכה היה מוציא סנדוויצ'ים, תפוח, ולפעמים פיתה יבשה.
— ברצינות? קופסה מהזבל? — לעג אחד התלמידים הבוגרים. — אולי גם את הכף עשית מבקבוק?
אלי לא ענה. רק חייך והתיישב רחוק יותר, כאילו לא שמע. הוא אכל לאט, ביסים קטנים, ואז החזיר בזהירות חצי מהאוכל לקופסה, הדביק אותה וסגר בתיק.
בהתחלה זה הצחיק את כולם. אחר כך התרגלו. אף אחד לא שאל למה.
עד אותו יום.
המורה השאירה את אלי אחרי השיעור כדי שיעזור לה לשאת ציוד לאולם הספורט. כשיוצאים מבית הספר, היא שמה לב שהוא לא הולך הביתה — אלא לכיוון חצר ישנה עם צריפים עזובים. בסקרנות עקבה אחריו.
ליד אחד הצריפים אלי הוציא את הקופסה, פתח אותה והוציא חצי סנדוויץ' ותפוח. הוא דפק בעדינות ואמר:
— אמא, הבאתי מוקדם, לפני שהתקרר.
אישה חיוורת, עטופה בשמיכה, יצאה לקראתו. היא נראתה חולה וחלשה. אלי חייך ונתן לה את האוכל:
— היום נתנו פסטה בבית הספר. שמרתי לך קצת. תאכלי, בבקשה.
המורה עמדה קפואה, ללא מילים.
למחרת היה שקט מוזר בחדר האוכל. כשאלי הוציא את הקופסה שלו, אף אחד לא צחק. אחד הילדים הניח לידו את מיץ התפוחים שלו. אחר הוסיף חתיכת פיצה.
אלי הרים מבט ואמר בשקט:
— תודה.
באותו יום אף אחד לא צחק. באותו יום כולם הבינו — כוח אמיתי אינו בעושר, אלא ביכולת לחלוק את מה שיש לך, גם את הפירור האחרון.
