החנות כמעט ריקה.
ערב, אור עמום, ריח של לחם זול ומעילים רטובים.
מאחורי הקופה — מוכרת צעירה, עייפה, עצבנית, מוכנה לסגור.
לתור ניגשה אישה מבוגרת — במעיל דהוי, ידיים רועדות, תיק שמצלצל ממטבעות.
— ילדה, בלי שקית בבקשה, אני אשא לבד, — אמרה בשקט, מניחה על הדלפק לחם, חלב וחתיכת חמאה קטנה.
המוכרת גלגלה עיניים.
— קשה לך להכין את המטבעות מראש? אני לא בנק! תזדרזי, יש תור!
הקשישה קפאה, החלה להוציא מטבעות במהירות, מבלבלת בין עשרות לחמישיות.
המטבעות התגלגלו על הדלפק, אחד נפל לרצפה.
מישהו בתור גיחך, מישהו אחר נאנח בחוסר סבלנות.
— אלוהים, — אמרה הקופאית, — כמה זמן אפשר? תיק שלם יש לה, ולא מסוגלת לשלם!
הקשישה שתקה. רק אמרה בשקט:
— סליחה… פשוט… לא רציתי לשאת הכול ביד.
כשהגישה לבסוף את המטבעות, הקופאית גרפה אותן בכעס לקופה.
באותו רגע נפל מהתיק מעטפה ישנה, קשורה בחוט.
הקופאית הרימה אותה וקראה את הכתב הדהוי שעליה:
“להלוויית הבן שלי.”
החנות השתתקה מיד.
הקשישה ראתה את מבטה ואמרה חרש:
— אל תיגעי בזה, בבקשה. אני… פשוט לא הספקתי… הכול נשאר שם, באותה שנה.
קולה נשבר.
היא לקחה את הקניות, סידרה אותן בזהירות בתיק, ויצאה לאיטה.
הקופאית עמדה ללא תזוזה.
החנות הייתה דוממת.
מטבע אחד מתחת לדלפק נצנץ באור החלש.
הצעירה הביטה בדלת, שם נעלמה האישה, ולראשונה מזה זמן רב — לא ידעה מה לומר.
באותו ערב סגרה מאוחר מהרגיל.
על הקופה נשאר פתק:
“אני אחזור. לא בשביל הכסף. בשביל הסליחה.”
