היום התחיל כרגיל. פארק שטוף שמש, צחוק ילדים, ברווזים במים. משפחות ישבו על הדשא, ילדים ניפחו בועות סבון, אחרים הצטלמו ליד המזרקה. הכול היה רגוע — עד שבמרכז האגם הופיעו אדוות.
בהתחלה איש לא שם לב. חשבו שזה הרוח. אבל האדוות התרחבו, נעשו מעגלים, המים רעדו כאילו מישהו מלמטה דוחף אותם. זוג ברווזים התרומם לפתע, ואז כולם ראו — משהו כהה, מבריק, חלקלק עולה מבפנים.
מישהו צעק. על פני המים הופיעה צורה שחורה ארוכה — עבה כנחש. היא זזה לאט, עלתה למעלה. אנשים קפצו, תפסו ילדים, רצו.
— אלוהים, מה זה?! — צעקה אישה.
גבר שנעמד קרוב למים ניסה להתקרב, אבל ה“נחש” זז בפתאומיות — ומתוך המים עלה קצה מתכתי. אחריו עוד אחד. כולם קפאו. זה לא היה יצור חי. זה היה חלק עצום, מעוקם, של מתכת מבריקה, מכוסה בבוץ, עם סדקים וסמלים מוזרים.
— צינור! — צעק מישהו, אבל קולו רעד. לא, זה היה משהו אחר.
כשהמחלצים הגיעו, הם גררו את העצם אל החוף. מתחת לשכבת בוץ עבותה נראו אותיות:
“USN — DEEP RESEARCH, 1964.”
המדענים התווכחו עוד שבועות. חלקם אמרו שזה חלק מרחפן תת-ימי מתקופת המלחמה הקרה, אחרים טענו שזה משהו שלא היה אמור להימצא שם כלל.
אבל מי שראה זאת בעיניו זכר דבר אחד בלבד: מאותו יום, המים כבר לא נראו רגועים. גם חודשים אחר כך, כשהרוח נשבה על פני השטח, נדמה היה שמשהו שם עדיין נע מתחת לפני המים.
