החום היה כזה שהאוויר רעד מעל הכביש.
האדמה בערה, תחנת האוטובוס באמצע הדרך נראתה כמו מיראז'.
ליזה חזרה הביתה מהעבודה — עייפה, עצבנית, חולמת רק על מקלחת קרה.
בתחנה ישב בחור צעיר, כבן עשרים וחמש.
השמש הכתה בפניו, חולצתו הייתה ספוגה בזיעה.
כשהתקרבה, הרים את עיניו ואמר בשקט:
— סליחה… יש לך אולי מים?
בתיק של ליזה הייתה בקבוק כמעט מלא.
אבל היא ענתה באופן אוטומטי:
— לא, אני ממהרת.
הוא הנהן, לא נעלב.
פשוט השפיל את ראשו ועצם עיניים, כאילו אזלו כוחותיו.
ליזה התרחקה, מבטה היה נעוץ בכביש.
השמש סנוורה, הזיעה זרמה על צווארה.
כעבור דקה הסתובבה — הבחור ישב שם, לא זז.
“כנראה מחכה לאוטובוס,” חשבה, והמשיכה ללכת.
כעבור שעה שכבה בבית על הספה והדליקה את החדשות.
המגיש דיבר בקול קר ויבש:
“היום בצהריים, סמוך לעיר, נמצא גבר שמת מהתייבשות. לפי הנתונים הראשונים, הוא הלך הביתה ברגל אחרי שהמכונית שלו התקלקלה.”
על המסך הופיעה תמונה מהמקום — אותה תחנה, אותו תרמיל, אותו בחור.
האוויר ברח מליזה מהריאות.
הטלפון נשמט מידה.
על השולחן עמדה הבקבוק — מלא, קר, לא פתוח.
באותו לילה ישבה זמן רב במרפסת, מקשיבה לרעש הכביש הרחוק.
ושוב שמעה בקול דמיונה קול שקט, כמעט לחש:
— סליחה… יש לך אולי מים?
