הבוקר היה קר. טפטוף עדין, שמיים אפורים, ריח אספלט רטוב. בפינת הרחוב, ליד תחנת האוטובוס, ישבה אישה עם ארגז תפוחים. מעיל ישן, ידיים עטופות בצעיף, פנים מלאות קמטים ועייפות. היא ישבה על ארגז הפוך וקראה בשקט לעוברים ושבים:
— תפוחים טריים… חמישה לאחד… למי לדרך?
השוטר תומס ראה אותה מרחוק. כבר שלושה ימים היא מפרה את אותו החוק — מכירה ללא רישיון.
— הזהרתי אותך כבר, — אמר כשהתקרב.
האישה הרימה מבט.
— סליחה, אדוני. אני צריכה רק קצת. מיד אלך.
הוא הביט בארגז ונענע בראשו.
— שמעתי את זה כבר. תקומי. תצטרכי לבוא איתי.
היא נאנחה, פתחה ארנק ישן והחלה לספור מטבעות.
— אפשר רק לאסוף את התפוחים? — שאלה בלחש.
הוא לא ענה. שלף אזיקים — קרים, מבריקים, באור הבוקר החלש.
באותו רגע נפלה ממעילה מעטפה מקומטת. תומס התכופף להרים אותה. על המעטפה היה כתוב בכתב ילדותי:
“לתרופה. לגברת הנדרסון.”
הוא קפא. את השם הזה הוא הכיר. גברת הנדרסון — אמו. אותה אחת ששכבה בבית חולה, זקוקה לתרופה יקרה, שגם לו לא היה כסף לקנות.
הוא הביט באישה. היא הסיטה מבטה.
— מאיפה את מכירה את השם הזה? — שאל.
האישה רעדה.
— פעם עבדתי אצל אמך. ניקיתי את הבית שלה. היא תמיד נתנה לי אוכל. וכששמעתי שהיא חולה, חשבתי שאחסוך קצת בשביל התרופה. רק מעט. אל תגיד לה, בבקשה. תן לה לחשוב שזה מאנשים טובים.
האזיקים בידו פתאום הרגישו כבדים. הוא שתק. הרוח נשבה, הארגז רעד. האישה התכופפה לאסוף את התפוחים, והוא עמד שם, אוחז במעטפה.
— סליחה, — אמר בשקט. — טעיתי. את לא הולכת לשום מקום.
היא חייכה — עייפה, אבל אמיתית.
— זה בסדר, בני. לפעמים גם לטוב יש מדים.
כשעזב, תומס הלך לאט, כשבכיסו המעטפה. בפנים היו רק כמה שטרות ומטבעות — אבל הם היו יקרים לו מכל דבר שהרוויח אי פעם.
