ערב סתיו אפור ירד על העיר. הרוח סחפה עלים רטובים ברחובות, באוויר נישא ריח של גשם ואבן. אמילי עמדה מול בית לבנים ישן, מעילה רטוב, בתה לילי בזרועותיה, ובנה אוליבר צמוד אליה — חיוור, יחף, שפתיו סדוקות.
שלושה ימים הם נדדו ברחובות. אחרי שגורשו מחדרם בשל חוב, נותר להם רק תיק עם כמה חפצים ותצלום ישן. העיר, שפעם הייתה מלאה חיים, נראתה כעת קרה ואדישה. אנשים חלפו על פניהם מבלי להביט.
אמילי לחשה, מנסה לשמור על קול יציב:
— תחזיק מעמד, אוליבר, עוד מעט נמצא מקום חם…
היא עמדה לעזוב כששמעה צעדים מאחור. היא הסתובבה — גבר עמד שם, גבוה, במעיל כהה ובכפפות עור. בידו מזוודה, ומבטו — כאילו ראה רוחות רפאים.
כעבור רגע הסיר את כפפתו, ניגש צעד אחד קדימה ואמר בשקט:
— חיפשתי אתכם.
אמילי קפאה.
— סליחה?…
הוא הוריד את מבטו אל הילדים. קולו רעד:
— בעלך… תומס. הוא הציל את חיי. הבטחתי לו שאם יקרה לו משהו — אמצא את משפחתו. חיפשתי אתכם ברשימות, בכתובות ישנות, בכל רחבי העיר. ועכשיו… מצאתי.
הוא שלף ממעילו מעטפה מצהיבה, סגורה בקפידה.
— הוא השאיר לך את זה. אמר שהמשפחה היא הדבר האחרון שנשאר לו.
אמילי לקחה את המכתב, הצמידה אותו לחזה, ודמעותיה התערבבו עם הגשם. הגבר הסיר את הצעיף שלו, הניח אותו על כתפיה, הוציא מהתיק שמיכה ועיטף את הילדים.
— בואו איתי, — אמר ברוך. — אתם לא צריכים לעמוד כאן יותר.
הם הלכו לאורך הרחוב המואר בפנסים דהויים. הרוח כבר לא הייתה קרה כל כך. לילי נרדמה בזרועותיה, ואוליבר, לראשונה מזה זמן רב, החזיק מישהו ביד.
אמילי צעדה בשקט. אך בלבה בער לפתע ניצוץ — תחושה שאולי, באמת, אפשר להתחיל מחדש.
