זה היה ערב שבת חם. אלכס, טום וניק חזרו ממגרש הכדורגל, צוחקים ומתפלמסים מי כבש יותר שערים. בצומת ניגשה אליהם אישה מבוגרת במעיל ארוך, עם מקל ביד ושתי שקיות נייר כבדות. היא נראתה עייפה, אבל דיברה ברכות ובביטחון.
— ילדים, בבקשה תעזרו לי לשאת את השקיות עד הבית, — ביקשה. — אני גרה ממש ליד, אבל קשה לי ללכת.
הם החליפו מבטים. אלכס הנהן — למה לא. הם לקחו את השקיות, והאישה, נשענת מעט על המקל, הלכה לפניהם לאט, צעד אחר צעד.
בהתחלה הדרך הייתה בשכונות מוכרות, אחר כך בסמטאות צרות בין בתים שבהן הדשא לא נגזם מזמן. כשהגיעו לרובע ישן עם קירות מתקלפים וחצרות עזובות, צמרמורת עברה בגבו של ניק. האישה נעצרה ליד בית חצי הרוס.
— זה הבית שלי, — אמרה. — תודה, יקירים, תכניסו בבקשה למטבח.
הבית היה מוזר — חלונות עם וילונות סגורים, דלת חורקת, ובאוויר ריח של אבק ולחות. בפנים שררה חשכה, מוארת במנורה עמומה. על הקירות תמונות ישנות, ועל השולחן ניירות וסמרטוטים.
— שימו את השקיות שם, — הורתה.
כשאלכס התכופף כדי להניח את השקיות, הוא שם לב שהדלת מאחוריהם נסגרה בשקט. קליק המנעול נשמע חד במיוחד. האישה עמדה ליד הדלת, בלי לזוז. באור המנורה עיניה נראו מוזרות — דרוכות, כאילו היא מחכה למשהו.
— את… גרה כאן לבד? — שאל טום, בגרון יבש.
היא חייכה לאט:
— כבר לא.
באותו רגע נשמע מעומק הבית קול חלש — כמו צעד או חריקת רצפה. מַקס נסוג צעד אחד לאחור, פגע בכיסא — והוא נפל. האישה הכתה במקלה ברצפה.
— שבו! — אמרה לפתע בקול חזק. — אין לאן למהר.
אלכס הבין שמשהו לא כשורה. הוא לכד את מבטו של ניק, וזה הנהן. השניות התארכו לנצח. בבית היה מחניק, בחוץ צרצרו הצרצרים, והאוויר נראה סמיך מפחד.
— גברת… — התחיל טום, אבל היא הרימה את ידה.
— ששש, — לחשה. — עכשיו אתם כאן.
אז עשה אלכס את מה שהספיק להגות באותן שניות מתוחות: הוא הדף בחוזקה את השולחן, הפיל אחת מהשקיות, ובאותה שנייה הסתער אל החלון. ניק וטום זינקו בעקבותיו. המסגרת העץ לא נפתחה מיד — אבל בדחיפה השנייה נכנעה. החלון נפרץ והם התגלגלו החוצה אל הדשא הרטוב.
האישה צעקה משהו, אבל הם לא הביטו לאחור. כשהגיעו לבית השכן, שבו ישב גבר עם כלב על המרפסת, צעק אלכס:
— תעזור לנו! היא ניסתה לנעול אותנו!
השכן התקשר מיד למשטרה. כעבור דקות אחדות כבר עמדו שוטרים מול הבית הישן. בפנים — אף אחד. לא אישה, לא שקיות. רק דלת פתוחה, ובאבק — סימני מקל.
מאוחר יותר התברר שהאישה הייתה תחת מעקב זמן רב — היא סבלה ממחלה נפשית, ולפני כמה שנים כבר ניסתה לפתות ילדים להיכנס לביתה בטענה שהיא “מחפשת עוזרים”.
הילדים לא שכחו זמן רב את אותו ערב. בכל פעם שאלכס עבר ליד הרובע הישן, הוא הביט בלי משים לעבר אותו בית, שבו האורות בחלונות כבר לא נדלקו.
ובכל פעם חשב דבר אחד: לפעמים מאחורי בקשה תמימה מסתתר משהו שאף ילד לא צריך לראות.
