הגשם ירד מהבוקר.
דק ועיקש, הוא נקש על גג תחנת האוטובוס והפך את הכול סביב להשתקפות אפורה.
היא ישבה על הספסל, מחבקת את בטנה ואת התיק הישן שכבר מזמן לא נסגר.
אצבעותיה רעדו — לא מהקור, אלא מהעייפות.
בשלושת הימים האחרונים כמעט שלא ישנה.
החדר שבו גרה נסגר כעת במנעול זר.
עוברים ושבים חלפו על פניה.
יש שהביטו, יש שהסיטו מבט.
היא לא ציפתה לעזרה — פשוט ישבה, בעוד הטיפות זולגות על פניה כאילו שוטפות את מחשבותיה האחרונות.
ואז הוא הגיע.
גבר במעיל חם, עם מטרייה ומבט מעט נבוך.
הוא נעצר, כאילו במקרה, אבל משום־מה לא הלך.
— את בסדר? — שאל.
היא חייכה כפי שיכלה והנהנה.
אבל העיניים סיפרו הכול.
הוא שתק רגע. אחר כך הושיט לה תרמוס.
— תה חם. בלי סוכר, אבל חם.
היא לקחה — ולראשונה זה זמן רב הרגישה שכפות ידיה אינן ריקות.
השניים עמדו זמן רב מתחת למחסה, מבלי לומר דבר.
הגשם נחלש, האוויר הדיף ריח אדמה רטובה וחום.
ואז אמר:
— יש לי חדר. שום דבר מיוחד, אבל יבש ושקט.
היא הביטה בו זמן רב, כאילו חוששת להאמין.
כעבור שעה כבר צעדו ברחוב — לאט, תחת מטרייה אחת.
היא אחזה בבטנה, והוא — במטרייה, וכל מה שסביבם נראה שברירי, אבל אמיתי.
בדירה ריח של לחם ומצעים נקיים.
הוא שם קומקום, פרש שמיכה על הספה ואמר:
— כאן את יכולה פשוט לנוח. בלי הסברים.
היא נשכבה, עצמה עיניים ובכתה לראשונה זה זמן רב — בשקט, בלי פחד.
הוא עמד ליד החלון, הביט בגשם,
ומאיזו סיבה חייך.
לפעמים הטוב לא מגיע בקול גדול.
הוא פשוט יושב לצדך ומחזיק את המטרייה — עד שהגשם נפסק.
