הרוח הקרה שרקה מעל המים, מכופפת את קני הסוף היבשים. האישה כרעה על ברכיה ממש בקצה המים, ידיה שקועות במים הקפואים. אצבעותיה אדומות, שפתיה כחולות, אך היא המשיכה לשפשף בשקט את הבגדים הזעירים — חולצות קטנות, גרביים, חיתולים. לצידה עמד גיגית ישנה ושקית עם שאריות סבון.
השמש כבר נטתה לשקוע, אבל היא לא מיהרה ללכת. לא היה לאן — הבית שבו גרו נשרף לפני שבועיים. בעלה נהרג באתר בנייה, והשאיר אותה לבד עם תינוק ועם ידיים ריקות. עכשיו ישנה אצל שכנים, וביום הייתה באה לנהר — לכבס, להתחמם בתנועה, פשוט לעשות משהו כדי לא להשתגע.
כשהיא שמעה צעדים מאחוריה, חשבה שמישהו מהכפר בא לבקש עזרה. אך כשהסתובבה, ראתה גבר במעיל ארוך. הוא עמד שם, מביט בה ובבגדים שבידיה. במבטו לא היה רחמים — רק הבנה.
— המים קרים, — אמר בשקט. — את תתקררי.
היא הידקה את הבד בידיה, מבלי להרים מבט.
— זה בסדר. אני רגילה.
הגבר הוריד את המעיל, הניח אותו בעדינות על כתפיה. הבד היה חמים, וריחו עץ וגשם.
— אל תעשי את זה, — אמר בלחש. — אני אבנה בית ליד הנהר הזה. בשבילך.
היא הרימה מבט.
— בשבילי? למה?
הוא חייך חיוך קל.
— כי את עומדת כאן כאילו את שומרת על משהו גדול ממך. ואנשים כאלה לא צריכים לחיות בקור.
הוא אמר זאת בפשטות, בלי דרמה. אחר כך התרחק מעט, הוציא מתיקו תוכנית מגולגלת ועיפרון — והתחיל לשרטט על דף רטוב, על ברך אחת. האדמה היבשה תחת מגפיו חרקה מהכפור.
שבוע לאחר מכן הופיעו על שפת הנהר יתדות, אחר כך קורות. הגבר חזר לשם כל יום, למרות הרוח והקור. האישה ניסתה תחילה לעזור, אחר כך רק עמדה שם, מחזיקה את התינוק וצופה.
כשהאביב הגיע והדשא על גדת הנהר החל להירק, הבית כבר עמד — קטן, אבל חמים, עם חלונות הפונים למים. ובכל פעם שהרוח נשאה עמה את ריח הנהר, היא נזכרה באותו יום — היום שבו חייה התחילו שוב לנשום.
