בחצר הבית הישן נשמע תמיד נביחות. ביום, בלילה, בקיץ, בחורף — נראה שהכלבים שם לעולם לא שותקים. הדיירים התלוננו לעירייה, למשטרה, לוועד הבית — "הזקן הזה עם הכלבים משגע את כולם."
שמו היה אוליבר. בית קטן בקצה העיר, צבע מתקלף, גדר שמאחוריה נראו זנבות מתנופפים. אף אחד לא נכנס אליו — הריח, הרעש, ושקי המזון שתמיד סחב מהחנות. נראה שאין לו משפחה או חברים — רק כלבים.
יום אחד הזמינו השכנים ועדת בדיקה — לוודא שאינו מתעלל בבעלי החיים. כשאוליבר פתח את הדלת, כולם קפאו. בפנים היה נקי, על הרצפה שמיכות ישנות, סביבו הסתובבו עשרה כלבים — שונים, חולים, עיוורים — אבל שמחים.
— זה מקלט? — שאלה צעירה מהוועדה.
— לא, — השיב בשקט. — אלה אלה שאף אחד לא רצה.
הוא סיפר שפעם היה וטרינר. אחרי מות אשתו לא הצליח עוד לטפל — היה לו קשה מדי. אבל יום אחד הביא כלב נטוש הביתה. אחר כך עוד אחד. ועוד אחד.
— כשאני שומע את הנשימות שלהם לידי, — חייך, — הבית כבר לא מרגיש כל כך ריק.
מאז הפסיקו התלונות. אנשים התחילו להביא מזון, לעזור לנקות את החצר, והילדים באו לשחק עם הכלבים. הנביחות נשארו — אבל עכשיו הן היו לא מטרד, אלא קול של תודה ואהבה.
