הגשם ירד בעוצמה, טיפות דפקו על הגג בקצב משתולל. אלכס עמד בדלת, פניו אדומות מזעם, אגרופיו קפוצים.
— זהו, לנה! תסתלקי! נמאס לי מהבכי שלך ומהתלונות!
היא עמדה על הסף, מחבקת את בנה. מעיל דק עליה, שערה רטוב, עיניה כבויות.
— אלכס, בבקשה… הוא רק ילד, — אמרה בשקט. — קר לו…
— לא אכפת לי! — צעק. — לכי להורים שלך או תיעלמי בגשם. רק אל תהיו כאן!
הוא טרק את הדלת. בחוץ נותרו היא, הילד והמזוודה הרטובה. הילד בכה, ולנה ליטפה את ראשו ולחשה:
— הכול יהיה בסדר, מותק. נסתדר.
הן ישנו אצל שכנה, אחר כך אצל חברה. ביום שלמחרת יצאה לנה לעיר — לחפש דירה ועבודה. עובר אורח צילם אותה: אם צעירה בגשם, נושאת ילד על הידיים, צועדת לאורך הדרך. התמונה הופיעה ברשת עם הכיתוב: “לפעמים הכוח של אישה הוא לא להישאר — אלא ללכת.”
הפוסט התפשט במהירות. אנשים חיפשו אותה, הציעו עזרה, אוכל, קורת גג. מישהו זיהה אותה — זו הייתה לנה.
למחרת אלכס התעורר לצלצולי טלפון שלא פסקו. חברים, עמיתים, מכרים שאלו:
— זו אשתך בתמונה?
הוא פתח את הקישור. על המסך — לנה עם ילדם. רטובה, שפתיה קפוצות, אך עיניה חזקות. מאחוריה הגשם, לפניה דרך ריקה. בתגובות: “שבירה אך אמיצה.” “שיראה עכשיו מה איבד.”
אלכס לא הצליח להסיר את מבטו. כל הכעס והצעקות שלו נראו פתאום ריקים. הוא נזכר איך שתקה כשצעק, איך חיבקה את הילד וניסתה לשמור על שקט.
הוא סגר את המחשב, אך הדימוי לא עזב אותו. האישה שעמדה לצדו כל השנים — עכשיו עמדה לבדה, חזקה מתמיד.
למחרת נסע לבית חברתה, מקווה לדבר. אבל הדלת לא נפתחה. רק שכנה אחת אמרה:
— מאוחר מדי, בחור. היא עזבה. ונראה שלתמיד.
אלכס עמד באותו גשם שבו גירש אותה. ולראשונה, הרגיש שהקור לא חודר לעור — אלא ישר אל הלב.
