הסופה החלה פתאום. הרוח סחררה פתיתי שלג, האנשים מיהרו למצוא מחסה. אישה מיהרה הביתה אחרי משמרת — עייפה, קפואה, עם תיק בידה וצעיף חמים שדיף ריח של בית.
ליד התחנה, ליד פח אשפה, ישב זקן. מעילו דק, נעליו קרועות, ידיו רעדו בכיסים. פניו מכוסות שלג, שפתיו כחולות. איש לא עצר. כולם חלפו על פניו.
גם היא צעדה כמה צעדים… ואז נעצרה. הרוח הכתה בפניה, השלג צרב את לחייה — ופתאום הציפה אותה בושה. היא חזרה, כרעה לידו והסירה את הצעיף מצווארה.
— קח את זה, — אמרה. — זה קצת יחמם אותך.
הוא הרים את מבטו. עיניו לא היו כבויות — אלא חיות. הוא ניסה לדבר, אך שפתיו רעדו. רק לחש:
— תודה… אזכור את זה.
היא חייכה והלכה לדרכה, מבלי לדעת את שמו.
שנה חלפה.
האישה שכבה בבית חולים לאחר תאונה. שבר, כאב, ימים של ערפול. רופאים ואחיות נכנסו ויצאו. יום אחד נכנס גבר בחלוק לבן — גבוה, עיניים טובות. הוא אמר משהו לאחות, ואז שלף מכיסו צעיף מקופל, נקי, ומניח אותו על ברכיה.
— נראה לי שזה שלך, — אמר בחיוך.
היא זיהתה אותו מיד — גם בלי הזקן, בלי הגב הכפוף.
— אתה…?
הוא הנהן.
— אז איבדתי הכול. עכשיו מצאתי הכול — בזכותך.
דמעות מילאו את עיניה. הוא הוסיף בשקט:
— לפעמים מילה טובה או פיסת בד אחת יכולים לחמם לא רק באותו יום — אלא לכל החיים.
כשהוא יצא מהחדר, הצעיף שעל ברכיה כבר לא הריח מקור — אלא מפריחה.
