האולם היה מקושט בפרחים לבנים, המוזיקה ניגנה ברכות ובטקסיות. כולם עמדו כשהחתן נכנס — בטוח, רגוע, עם אותו מבט שבו הכלה קראה הכול: אהבה, התרגשות, תקווה.
סופיה צעדה לעברו, רגליה רעדו. זה היה היום שעליו חלמה כל חייה.
הם עמדו זה מול זו, ידיהם שלובות. הרב דיבר על משפחה, נאמנות ואהבה, אך סופיה כבר לא שמעה דבר — רק את פעימות ליבה.
ופתאום, באמצע הטקס, אלכס — החתן שלה — החוויר, שחרר את ידה ונסוג צעד אחורה. כולם השתתקו. הוא כרע על ברכיו. אבל לא מולה.
סופיה הסתובבה — ליד הדלת עמדה אישה מבוגרת עם מקל. אלכס, בידיים רועדות, הוריד את הטבעת ולחש:
— תסלחי לי, אמא. לא יכולתי לעשות את זה לפני שבאת.
היא עמדה שם, המומה. אמו התנגדה לחתונה מההתחלה. לא באה לחזרות, לא ענתה לטלפונים, אמרה ש“הבן שלה עושה טעות.”
אבל עכשיו, כשעמדה בפתח, כל העולם הפסיק להתקיים.
הוא זחל לעברה על ברכיו, חיבק אותה ובכה.
באולם שררה דממה. סופיה לא ידעה אם לבכות, ללכת או פשוט לעמוד. נראה שהזמן עצר, כשהעולם כולו הביט בגבר שהיא אוהבת — בוחר בין עבר לעתיד.
כשקם, עיניו היו אדומות, קולו רעד:
— אני לא אתחתן עד שהיא תברך אותנו.
אמו ניגשה לאט, הביטה בכלה — וחייכה לראשונה.
