הנר עמד על המדף — זכוכית ענבר עבה, מכסה מוזהב, מדבקה אלגנטית שעליה נכתב Warm Fig & Cedarwood.
קניתי אותו בחנות קטנה בפינה, שאליה נכנסתי רק כדי לברוח מהרוח ומהגשם.
המוכרת — נערה מנומשת עם קול עייף — אמרה:
— קחי את זה. הוא גורם לבית להיות חם, אפילו אם את לבד.
חייכתי, הנהנתי, ולא הסברתי שזו בדיוק הייתה הכוונה — ליצור חמימות במקום שבו אין.
בערב הכול היה מושלם: מוזיקה, גשם עדין מאחורי החלון, כוס יין, ריח הרחובות הרטובים, החתולה על אדן החלון.
הדלקתי את הנר, והלהבה רעדה קלות, כאילו נשמה נשימה ראשונה.
האוויר נעשה סמיך ומתוק — תאנה, עץ, וקצת עשן.
שמתי רשימת שירים ישנה, אותה אחת שאני ואמה היינו שומעות בדירת הסטודנטיות שלנו.
אז היה לנו מזרן על הרצפה, תה בצנצנות, ואמונה שהכול רק מתחיל.
אמה התקשרה בדיוק כשצילמתי את הנר.
— נו, מה שלומך, מיה? — שאלה.
— היום החלטתי שמגיע לי קצת נחת, — עניתי. — קניתי נר. בשביל האווירה.
— נרות הם דבר מסוכן, — צחקה. — זוכרת כשאז החתול נדלק?
— אל תזכירי לי, — גיחכתי. — מאז אני מפחדת מגפרורים.
דיברנו על שטויות — על עבודה, על גברים, על כך שהסתיו שוב הגיע מהר מדי.
נכנסתי למטבח לקחת שמיכה, והנר נשאר על אדן החלון.
החתולה הביטה בלהבה בעצלנות, מזיזה את הזנב קלות.
כשחזרתי, אמה סיפרה על דייט.
נשכבתי על הספה, התעטפתי בשמיכה, ופתאום שמתי לב שהאור רועד בצורה מוזרה.
— רגע, — אמרתי.
האש כבר נגעה בוילונות.
הלהבה גדלה, כאילו מישהו נשף לתוכה חיים.
זרקתי כרית, שפכתי יין, החתולה ברחה מתחת למיטה.
הכול קרה בשניות — הבזק, עשן, דפיקות לב.
ואז — שקט.
החדר הדיף ריח של עשן ותאנה.
עמדתי באמצע, כרית בידי, כתמי יין על הרצפה — ופתאום פרצתי בצחוק.
הטלפון עדיין היה על הקו.
— מיה, מה קורה שם?!
— אווירה, — אמרתי וצחקתי. — פשוט… יצרתי יותר מדי ממנה.
שתינו צחקנו, למרות שהחדר נראה כמו אחרי מלחמה.
ניגשתי לחלון כדי לכבות את הנר.
הלהבה בערה בשלווה, כאילו דבר לא קרה.
הרמתי את הצנצנת, וברקע האור החיוור הבחנתי בכתובת קטנה בתחתית:
“למי שצריך מעט כאוס כדי להרגיש חי.”
קפאתי.
המשפט הזה בוודאות לא היה שם כשקניתי את הנר.
נשמתי עמוק, מביטה בלהבה הזהובה.
— ובכן, — לחשתי, — נראה שאת באמת יודעת איך אווירה עובדת.
