היום היה בהיר מדי מכדי שמשהו רע יקרה.
השמש השתקפה בשמשה הקדמית, האוויר רטט מעל הכביש, ובמרחק נשמע זמזום צרצרים. המכונית נסעה בשקט — האב נהג, האם לצידו, הילד מאחור מחזיק צעצוע רך בזרועותיו.
הכביש התפתל בין אורנים, וכל הסביבה נשמה קיץ.
השרף התחמם בשמש, והריח היה סמיך וכמעט מתוק.
הציפורים חלפו בין הענפים, ונראה היה שהיום לעולם לא ייגמר.
איש לא שם לב מתי האור נעשה פתאום רך יותר, כאילו מישהו בלתי נראה הנמיך את עוצמת העולם. הצללים התארכו, האוויר הכביד — וברגע האט הזה הוא יצא מהיער.
אייל צעיר.
האור נגע בגבו, ועיניו השתקפו בשמיים. הוא עמד באמצע הדרך, עדין ושליו, כאילו ידע בדיוק מה עליו לעשות.
האב לחץ על הבלמים. המכונית החליקה, הצמיגים צרחו, חול התעופף מתחת לגלגלים.
מאחורי הזכוכית — רגע של שקט, ורק פעימות הלב נשמעו.
האייל לא זז.
הוא רק הביט — ישירות לעיני הנהג.
ואז סובב את ראשו — לכיוון הפנייה, שם הכביש נעלם מאחורי ההר.
כשנרגע הכול, האב יצא מהמכונית.
האבק שקע לאט על האספלט החם, ריח גומי נשרף התערבב בריח האורנים.
ואז הם ראו — מפולת.
רק כמה מטרים קדימה הכביש פשוט נעלם אל תוך תהום. סלעים, עפר, שברים — הכול קרס מטה, כאילו ההר עצמו נשם עמוק יותר.
האייל צעד הצידה, עוד צעד — ונעלם בין הירוק.
לא נשמע קול, לא נותר עקבות. רק תנועת עלים קלה, כאילו מישהו חלף דרך האוויר.
המשפחה עמדה דוממת. האם אחזה ביד הילד, האב הביט אל המקום שבו עמד האייל.
העולם חזר לנשום — רשרוש עלים, קריאת ציפור רחוקה, זמזום חרקים. אבל עכשיו כל צליל נשמע חדש, חי, כאילו העולם נולד מחדש.
הם מעולם לא הצליחו להסביר איך הוא הופיע שם.
ולמה דווקא אז.
מאותו יום, בכל פעם שהכביש נכנס לצל, האב מאט.
והאם לוחשת:
— לפעמים החיים לא מגיעים במילים. לפעמים — במבט שנמשך שנייה אחת יותר.
ואיפשהו שם, בשקט הירוק, אולי מישהו עדיין מחכה — כדי לצאת שוב אל הדרך.
