זה קרה בעיר שקטה בצפון המדינה — מקום שבו החיים זרמו באיטיות, כולם הכירו את כולם, והחדשות הסתכמו בדרך כלל בהחלפת ראש העיר או בתיקון כביש.
אבל באותו חודש אביבי קרה משהו שהרעיד לא רק את השכנים — אלא את כל המדינה.
בהתחלה זה נראה כמו צירוף מקרים.
אישה אחת סיפרה בבית המרקחת, אחרת בשוק. “אנחנו מצפות לתינוק!” אמרו בשמחה. אך כעבור שבועות אחדים התברר: יש יותר מדי הריוניות.
בהתחלה שלוש. אחר כך שבע. ואז — ארבע־עשרה.
כולן באותו שלב.
כולן גרו באזורים שונים בעיר.
וכולן — הלכו לאותו רופא.
קראו לו ד"ר ארתור לינדן. צעיר, נאה, בעל שם טוב וחיוך רגוע. הוא עבר לעיר רק לפני שנה, פתח מרפאה פרטית, קיבל מטופלים בערבים וזכה במהרה באמון כולם. הנשים סיפרו שהיה עדין, מנומס ו"מבין בלי מילים".
אבל כשהאישה הארבע־עשרה הגישה את תוצאות הבדיקה שלה, ידיה של האחות רעדו.
— רגע, — לחשה, — גם את היית אצל ד"ר לינדן?
השמועה התפשטה מיד.
העיר התמלאה בלחישות. אנשים החלו להשוות תאריכים, לספור, להיזכר.
מסתבר שכל הנשים עברו את אותו טיפול — “טיפול הורמונלי לאיזון המחזור”.
בהתחלה איש לא רצה להאמין.
אך עיתונאי שהגיע מהבירה בדק את מסמכי המרפאה — ובאותו יום העיר קפאה.
בתיקים נמצאו תרופות לא רשומות, מרשמים שלא הופיעו במאגר, ועשרות תורים אחרי 21:00 — כשהמרפאה אמורה הייתה להיות סגורה.
כשזומן לחקירה, הרופא לא הכחיש.
הוא רק אמר משפט אחד שצוטט בכל העיתונים:
“רציתי רק שהעיר הזאת תחזור לחיות.”
מאוחר יותר התברר כי בשנה שלפני כן שיעור הילודה בעיר ירד בחדות. אנשים עזבו, בתי ספר נסגרו.
אבל הדרך שבה ניסה “לעזור” הפכה את המקום הקטן למוקד של שערורייה לאומית.
הנשים שהתכנסו סיפרו שהן מרגישות נבגדות — אך חלקן גם מודות לו:
“כן, הוא עבר על החוק… אבל בזכותו יהיה לי ילד.”
העיר נחצתה לשניים.
יש שקראו לו מפלצת, אחרים — מושיע.
אך דבר אחד היה ברור:
באותו חודש שבו ארבע־עשרה בדיקות הראו שתי שורות — העיר הקטנה הזאת כבר לא הייתה כמו קודם.
