היא עמדה בפתח בית הנישואין, בשמלה לבנה, שהייתה עכשיו כמו נייר רטוב — דק, רועד, כמעט שקוף. גשם זלעפות ניתך, כאילו השמים החליטו לשטוף את כל התקווה. הבד נדבק לעורה, תלתליה הפכו לקווצות כהות, וטיפות זלגו על פניה — לא ברור אם היו אלה טיפות גשם או דמעות. על המדרגות מתחת לרגליה נצצו שברי עלי כותרת — ורדים לבנים התפזרו כמו מילים שלא נאמרו.
הטלפון רטט בידה, אך לא בגלל שיחה נכנסת — פשוט בגלל הזמן. הדקות חלפו, הפכו לשעות. אף אחד לא הגיע. אף אחד לא כתב.
היא עמדה עוד קצת, כאילו ניסתה להחזיק את הרגע הזה, כמו שמחזיקים דלת שעומדת להיסגר. ואז היא הסירה את העקבים — צעדיה הפכו רכים, כמעט ילדותיים. היא התיישבה על המדרגות, בלי לדאוג שהשמלה התלכלכה מהבוץ, ובכתה. כתפיה רעדו, נשימתה הייתה לא סדירה, העולם סביבה התמזג לאקוורל. העיר זמזמה מרחוק, מכוניות חלפו, מטריות התרוצצו הלוך ושוב, והיא ישבה, טומנת את פניה בכפות ידיה, ונראתה כמו הנקודה השקטה ביותר במפה הרועשת.
מישהו התקרב בשקט. תחילה — קול צעדים בשלוליות, ואז — נקישות קלות של מטריות.
"גברת," אמר קול גברי. "זה בשבילך."
היא הרימה את מבטה. לפניה עמד שליח — גבוה, רטוב, עם שתי מטריות בידיים ושקית עטופה בניילון. על התג היה שם, אבל היא לא קראה אותו. היא פשוט הושיטה את ידה.
בתוך השקית היה מעטפה. לבה זיהה את כתב היד עוד לפני שאצבעותיה נגעו בנייר.
"סליחה. אני לא יכול."
שתי שורות בלבד. בלי חתימה, בלי הסברים.
העולם נעשה שקט יותר. אפילו הגשם נחלש, והפך לרחש קל. היא קראה את המילים האלה כמה פעמים — כאילו קיוותה שמשהו אחר מסתתר ביניהן. הסבר. הזדמנות. אבל לא. רק סופיות קרה.
היא נשפה, ובאותו רגע הבחינה במעטפה השנייה. קטנה, מעט מקומטת, עם כיתוב לא אחיד: "מתנה בטעות. מהזמנה אחרת."
היא פתחה אותו. בפנים — כרטיס לפראג. אחד. למחר.
היא צחקה — צחוק קצר, כמעט היסטרי. ומיד שוב פרצה בבכי.
השליח עמד לידה, לא התרחק. הביט בה בחמלה שקטה, בלי להציע נחמה. פשוט עמד בגשם, מחזיק מעליה מטריה, בזמן שהיא הסתכלה על הכרטיס, כאילו היה סימן מוזר מהעולם, שהחליט בכל זאת לא להכות אותה, אלא לדחוף אותה.
כעבור שלושה ימים היא טסה. בלי שמלה, בלי זר פרחים, עם מזוודה אחת ולב שכבר לא היה בו כעס. בפראג היה ריח של קפה, לחם ואוויר בוקר. היא שוטטה ברחובות הצרים, הלכה לאיבוד בין התיירים, ישבה בבתי קפה עם חלונות הפונים לנהר וולטבה והביטה איך בבבואת הזכוכית מופיע פניה החדשים — רגועים, בהירים, חופשיים.
כל בוקר התחיל אותו הדבר: קפה, טיול, שמש על העור. היא למדה לצחוק שוב. ולא לחכות לטלפונים.
אחרי שלושה חודשים היא חזרה. באותה שמלה — עכשיו מגוהצת, יבשה, אחרת.
ליד דלתות בית העירייה שוב ירד גשם, אבל עכשיו הוא היה שקט, כמעט עדין. ועל המדרגות עמד גבר עם שני מטריות.
הוא חייך.
"לא חשבתי שתבואי בסוף."
היא הביטה בו, והכל השתקף בעיניה: הגשם, פראג, המעטפה הריקה, הכרטיס, היום החדש.
"השליח תמיד מגיע," אמרה וצחקקה.
עכשיו הכלה באמת התחתנה. עם זה שפעם פשוט כיסה אותה במטריות ביום הקר ביותר בחייה.
