היום היה רגיל.
רוח חמה נשאה ריח של בנזין וקפה, הרמזור הבהב בקצב רעש המכוניות. בצומת, ליד מעבר החציה, עמדה ילדה בת אחת־עשרה — מיה.
בידיה אחזה קביים, ועל ברכיה מחברת עם מדבקות — חזרה מבית הספר לילדים עם מוגבלויות.
לצידה עמד גבר — גבוה, בחליפה יקרה, עם טלפון ביד. הוא כתב משהו, מצחו קמוט מעצבנות.
הרמזור הקיש — ירוק. האנשים החלו לחצות.
מיה התחילה לחצות באיטיות, מעבירה בזהירות את הקביים. האנשים עקפו אותה — חלקם חייכו, אחרים מיהרו.
הגבר לצידה, מבלי להרים את מבטו, זרק בכעס:
— את יכולה ללכת מהר יותר? את לא לבד כאן!
היא לא ענתה.
רק השפילה מבט וניסתה למהר.
ואז הוא נאנח בכעס — ודחף אותה.
זה קרה בשנייה אחת.
מיה איבדה שיווי משקל, אחד הקביים החליק מידה והיא נפלה באמצע הכביש. המכוניות האטו, מישהו צעק.
הגבר נבהל ממעשיו והתרחק במהירות.
ופתאום — קול סירנה חזק.
מאחורי הפינה, במרחק של כמה מטרים בלבד, הופיע רכב כיבוי אש.
הוא עצר בחריקת בלמים.
מאחוריו עוד אחד. ועוד אחד.
תוך שניות הצומת כולה הוארה באורות כחולים. האנשים הסתובבו — אף אחד לא הבין מה קורה.
מהקבינה קפץ כבאי גבוה, במדים, קסדה תחת זרועו.
— מה קורה פה?!
הוא ראה את הילדה על הקרקע ורץ אליה. אחריו הצטרפו אחרים, אחד חסם את התנועה. בתוך שניות היו סביבה עשרים גברים — כל הצוות שחזר זה עתה מקריאה ברחוב סמוך.
— את בסדר, קטנה? — שאל אחד מהם כשהוא כורע לידה.
— אני… נפלתי… — לחשה.
— הכול טוב, — אמר אחר. — אנחנו כאן.
אחד הרים את המחברת שלה, אחר הגיש לה את הקביים. הם פעלו כל כך מהר שאף אחד ברחוב לא הספיק להוציא טלפון.
הכבאים יצרו מעגל סביב הילדה, מגנים עליה מהמכוניות.
הגבר עמד על המדרכה, חיוור.
אחד הכבאים הביט בו ישירות.
— אתה דחפת אותה?
הוא שתק, מבטו מושפל.
— ראינו הכול, — אמר אחר, מצביע על מצלמת הרכב. — הכול מוקלט.
השקט חזר.
מיה ישבה על האספלט, מחבקת את המחברת, ולראשונה באותו יום חייכה.
— תודה, — לחשה.
הכבאי חייך חזרה:
— אל תודי לנו. רק תדעי — בעיר הזאת תמיד יש אנשים שיעצרו.
כשהם עזרו לה לקום ולעלות למדרכה, המכוניות שוב הניעו, הרעש חזר, אבל הרחוב כבר לא היה אותו דבר.
מישהו בכה. מישהו מחא כפיים.
והגבר הלך משם, ראשו מורכן, מבלי להביט לאחור.
עוד זמן רב אחר כך סיפרה מיה בבית הספר:
“נפלתי… אבל עשרים אנשים הרימו אותי מיד.
העולם לא כל כך אדיש כמו שהוא נראה.”
