גשם אביב ירד בשקט, כאילו ריחם על העיר.
טיפות החליקו על זגוגיות התחנה, אנשים מיהרו, מחבקים את התיקים אל חזיהם — כל אחד בעולמו, במחשבותיו, במרוצתו.
על הרציף המרוחק ביותר, שבו הרכבת עוצרת רק פעם ביום, שכבה אישה.
בהריון.
במעיל ישן, שולי הבד קרועים ונעליים מלוכלכות.
מתחת לגבה היה קרטון, מתחת לראשה — תיק.
לצידה בקבוק פלסטיק עם מים ומטפחת בלויה, שבה ניסתה לכסות את בטנה מפני הרוח.
שמה היה נורה, אבל איש לא ידע זאת.
כולם פשוט עברו לידה.
יש שהסיטו מבט, יש שהאיצו את צעדיהם.
היא לא ביקשה כסף. רק לחשה לעצמה:
— שקט, תינוקי… הכול בסדר… רק עוד קצת…
הרכבת התקרבה — ארוכה, רועשת, עם טיפות גשם שהתנפצו על המתכת.
בתא הנהג התכופף פיטר הנהג אל החלון. הוא הבחין בדמות.
אישה שלא זזה, יושבת על הבטון הרטוב, מחבקת את בטנה בשתי ידיה.
הוא לחץ בחוזקה על הבלמים, וכשהרכבת נעצרה, קפץ החוצה.
— היי! — קרא כשהתקרב אליה. — הכול בסדר איתך?
נורה הרימה את עיניה.
הן היו עייפות, עם נימים אדומים, אך עדיין נצנץ בהן ניצוץ חיים.
— הכול בסדר… אני פשוט קצת עייפה, — אמרה וניסתה לחייך.
פיטר הסיר את כפפותיו, כרע לידה.
לא ידע מה לומר; רק הביט בה — בשערה המלוכלך, בידיה הרועדות, בבטנה הרועדת מקור.
ואז חזר אל הרכבת.
כעבור דקה חזר — עם תרמוס וספל.
מזג לה תה חם, האדים התערבבו בריח הגשם.
— תשתי, — אמר בשקט.
היא אחזה בספל בשתי ידיה, הביטה בו ארוכות.
— חשבתי שגם אתה פשוט תעבור לידי, — לחשה.
פיטר הנהן, הסיר את מעילו והניח אותו על כתפיה.
כעבור דקות אחדות יצאו אל הרציף גם האחרים — כל הצוות.
נהגים, כרטיסנים, עובדים.
אחד הביא שמיכה, אחר בגדים יבשים, מישהו הביא לחם ובננה, ואחר תרמיל עזרה ראשונה.
הנוסעים שבחלונות צפו כיצד שבעה אנשים עומדים בגשם, מגוננים על האישה חסרת הבית — שבפעם הראשונה מזה זמן רב חדלה לרעוד.
אחד העובדים הושיט את ידו:
— בואי פנימה, חם שם.
היא החלה לבכות. לא בקול — בשקט.
הדמעות התערבבו בגשם, בעוד התה בידה עדיין מעלה אדים.
למחרת העבירו אותה למקלט.
פיטר היה מבקר אותה מדי שבוע.
וכעבור חודש, כשנורה ילדה בן, קראה לו לוקאס — על שם התחנה שבה בפעם הראשונה עצר מישהו בשבילה.
