מעניין לדעת

הנהר שאג אחרי הסופה. הגדות היו חלקלקות, המים עכורים וכבדים. תומס הלך לאורך הזרם, כשלפתע שמע קול מוזר — לא צעקה אנושית, לא נביחה, לא מנוע. זה היה

בבוקר ירד שלג — לא חזק, אבל עקשן. מרתה עמדה ליד החלון, אוחזת צעיף ישן, וחשבה למה בכלל לשים אותו אם תצטרך להורידו בעוד רגע. במטבח רתח הקומקום,

פעם קראו למקום הזה “עמק המתים”. הוא השתרע על פני קילומטרים — עצים חשופים, אדמה סדוקה, שקט מוחלט. אפילו הרוח נשמעה זרה. לפני מאות שנים זרם כאן נהר,

יום שמש לוהט צרב את חלונות בית הקפה הקטן בקצה העיר. בפנים ריח של מאפים, קפה ואקונומיקה. אלכס — נער בן 16 עם פנים עייפות — כרע על

זה היה יום יולי לוהט. האוויר היה כבד, כמעט נמס. הכביש נצץ מהחום, העצים עמדו דוממים, והעיר נראתה חרוכה. מול בית קפה קטן עמדה אישה. רזה, כפופה, בשמלה

החנות געשה כמו כוורת. שבת בבוקר — מדפים מלאים, עגלות מתנגשות, ריח לחם וקפה מתערבב עם צחוק ילדים. התור לקופה ארוך, אנשים חסרי סבלנות, אחד בודק את השעה,

המסעדה Le Marelle נחשבה לאחת היוקרתיות בעיר — מפות לבנות, אור רך, פסנתרן בפינה ומלצרים שנעו כמעט בלי קול. אמיליה באה לשם עם חברותיה — סופי ולאורה. כולן

הגשם לא פסק. הטיפות נקשו על הגג, גלשו על החלונות, והתנפצו על המרפסת. בבית ריחפה תחושת יוקרה — קפה יקר, בושם, וחיים חדשים שלוקאס ראה בהם את ניצחונו.

הבוקר החל לאט. השמש רק נגעה בגגות, האוויר היה רענן, עם ריח אדמה רטובה ועשן מארובות. בדרך שעוד נצצה מטל צעד גבר, ופתאום הבחין — ליד בית ישן

אז הוא היה רק ילד — בן שמונה בערך, רזה, שיער פרוע ותיק קרוע. היום היה חמים, אבל מוזר ועצוב. השמש כבר שקעה מאחורי הגגות וצללים ארוכים נפלו