זה היה יום יולי לוהט.
האוויר היה כבד, כמעט נמס.
הכביש נצץ מהחום, העצים עמדו דוממים, והעיר נראתה חרוכה.
מול בית קפה קטן עמדה אישה.
רזה, כפופה, בשמלה מרופטת ונעלי ספורט ישנות.
פניה עייפות, אך עיניה חיות.
שמה היה אנה מוריסון.
פעם לימדה בבית ספר, עד שחייה התפרקו: בעלה נהרג בתאונה, את בנה שלחו לטיפול, ואת הבית נאלצה למכור.
כעת חיה ברחוב, ישנה במקלט, ומנסה שלא למשוך תשומת לב.
אבל באותו יום החום היה בלתי נסבל.
כשעברה ליד בית קפה עם ריח קפה טרי ואוויר קר ממזגן, נעצרה.
היא ניגשה בעדינות למלצרית הצעירה בדלת.
“סליחה… אפשר בבקשה כוס מים?”
מאחורי הדלפק עמדה קייט וילסון, בת עשרים וחמש.
שער בלונדיני אסוף, סינר מגוהץ, שפתון בוהק.
היא סקרה את אנה מלמעלה למטה וחייכה בבוז.
“מים?” שאלה בקול קר. “אנחנו לא מטבח צדקה.”
“בבקשה,” אמרה אנה. “אני הולכת כבר שעות… רק קצת מים.”
קייט נאנחה בקול, שכולם ישמעו:
“תעזבי. יש לנו לקוחות. את הורסת להם את התיאבון.”
כמה אנשים הסתובבו לעברה.
מישהו צחק בשקט.
אנה השפילה מבט.
“אני לא מבקשת כסף,” אמרה בשקט.
“בדיוק בגלל זה,” ענתה קייט. “תלכי.”
אנה הסתובבה ויצאה.
השמש היכתה בפניה, והיא נבלעה ברחוב המאובק.
שבוע לאחר מכן.
בית הקפה היה מלא. החום לא ירד, המזגנים עבדו קשה.
קייט עמדה ליד הדלפק כשמישהו הדליק את הטלוויזיה.
“חדשות מתפרצות,” אמר הקריין.
על המסך — בניין שרוף, עשן, אנשים רצים.
הקול סיפר:
“אמש אישה חסרת בית הצילה ילד מדירה בוערת. היא נהרגה במקום. עדי ראייה אמרו כי הסתערה פנימה ללא היסוס.”
קייט קפאה.
התמונה שעל המסך — מוכרת.
אותו מבט. אותה דמות כפופה.
אנה.
“אלוהים…” לחשה קייט.
ומישהו אמר מאחוריה:
“זו אותה אחת שגירשת שבוע שעבר.”
הלב שלה התכווץ.
היא שמעה שוב את קולה — את ה" בבקשה" ההוא — ואת טריקת הדלת.
יום אחר כך הסרטון התפשט ברשת:
קייט על ברכיה, בוכה מול המצלמה.
“גירשתי אותה בגלל כוס מים. והיא הצילה ילד.”
הילד של בעלת בית הקפה.
מאז תלוי שלט קטן על הדלפק:
"מים — בחינם לכולם. לזכר אנה מוריסון."
