הבוקר החל לאט. השמש רק נגעה בגגות, האוויר היה רענן, עם ריח אדמה רטובה ועשן מארובות.
בדרך שעוד נצצה מטל צעד גבר, ופתאום הבחין — ליד בית ישן עמדה סוסה.
אפורה, גדולה, עם רעמה לבנה; עמדה ללא ניע, כאילו נטועה במקום.
היא הביטה ישר לחלונות הקומה השנייה, לא מצמצה, לא הסיטה את המבט.
בעיניה היה משהו דרוך וכואב בשקט — כאילו ציפתה שמישהו יופיע בכל רגע.
העובר־האורח האט את צעדיו, אך המשיך. חשב — ברחה מהאורווה, תחזור.
אבל למחרת הסוסה עמדה באותו מקום.
היא לא הלכה. לא ביום ולא בלילה. אנשים התחילו לשים לב אליה. יש שהאכילו, יש שניסו לגרש — לשווא.
היא כמעט שלא התרחקה מהחלון, כאילו שמרה על משהו בלתי נראה.
ביום השלישי השכנים החלו לדאוג. הבית היה שקט וסגור, החלונות מכוסים. את האישה שגרה שם עם בנה לא ראו זמן רב.
והסוסה — עדיין עמדה.
קראו למחלצים. כשהדלת נפרצה, ריח גז היכה מיד. במטבח מצאו אישה מחוסרת הכרה וילד על הרצפה, בקושי נושם.
הכול הוכרע בדקות.
הסוסה עמדה על הסף כשהוציאו אותם. היא השמיעה הנקה חרישית — ארוכה, וכל גופה רעד.
הילד פקח עיניים, סובב את ראשו ולחש:
— שלי… באה?
רק אז התברר: זו הסוסה שלהם. אחרי השריפה בחווה נעלמה — ברחה ליער, וכולם חשבו שמתה. אבל איכשהו, אחרי עשרות קילומטרים, היא חזרה. ישר אל הבית. בדיוק באותו יום.
מאז יוצא הילד בכל בוקר אל החצר. הוא מביא תפוח, מלטף את צווארה, והיא מניחה את ראשה על כתפו.
הם עומדים באור הזהוב של הזריחה — שקטים, חיים, כאילו נושמים בלב אחד.
ועכשיו אנשים אומרים: יש הצלות שאינן נעשות בידיים אלא ברגש.
ויש יצורים שזוכרים אותנו חזק יותר משאנו זוכרים את עצמנו.
