הגשם לא פסק.
הטיפות נקשו על הגג, גלשו על החלונות, והתנפצו על המרפסת.
בבית ריחפה תחושת יוקרה — קפה יקר, בושם, וחיים חדשים שלוקאס ראה בהם את ניצחונו.
"אני החלטתי," אמר בעמידה ליד הדלת.
"לוקאס, אתה לא יכול… אני בחודש השביעי!" — קלרה אחזה בבטנה, המומה.
היא עמדה יחפה במסדרון, בקרדיגן ישן, מזוודה לרגליה.
על פניה בלבול ופגיעה, בעיניה ייאוש שקט שחותך מבפנים.
מהסלון יצאה אירינה.
חלוק משי, שיער פזור, חיוך רגוע — כולה שידרה ניצחון.
היא אחזה בידו של לוקאס ואמרה בלי להביט בקלרה:
"עדיף שתסיים את המחזה הזה כמה שיותר מהר."
קלרה הביטה בו, מחפשת את האיש שפעם נישק את בטנה ולחש:
"את — הבית שלי."
"אני לא יכולה," לחשה.
"את יכולה," ענה, אפילו חייך. "הכול יהיה בסדר. אני אעזור לך בכסף. אבל אי אפשר להמשיך ככה."
אירינה צחקה בשקט:
"אל תעשי דרמה, קלרה. היריון זה לא אסון. זה פשוט לא חלק מהתוכניות שלנו."
קלרה אחזה במזוודה בחוזקה.
משהו בה נשבר.
היא צעדה אל הדלת, מקווה שהוא יעצור אותה — שיגיד תישארי.
אבל הוא זה שפתח את הדלת — בהקלה, כאילו חיכה לרגע הזה.
בחוץ ירד גשם שוטף.
קר, כבד, אכזרי.
"צאי," אמר. "כך יהיה טוב לכולם."
קלרה יצאה, הרגישה את הבוץ נדבק לרגליה.
עוד לא עשתה שלושה צעדים, כשמאחוריה נשמע צחוקה של אירינה:
"אלוהים, כמה קל להיפטר מהעבר!"
ולוקאס צחק איתה.
בקול, כמעט באושר.
הדלת נסגרה.
הגשם כיסה הכול.
בשבועות הראשונים קלרה גרה אצל חברה ותיקה, עבדה בבית הקפה שלה.
בלילות לא ישנה — הילד זז, והלב כאב מריקנות.
אחר כך התחילה להתרומם: מצאה עבודה, קיבלה סיוע מקרן לאימהות.
העולם שוב התחמם — לאט, אבל באמת.
ובביתו של לוקאס התחילו להופיע סדקים.
אירינה כבר לא צחקה.
היא נעשתה קרה, תובענית, דיברה על "סטטוס" ו"שליטה".
הוא ניקה, שטף כלים, נשא את תיקיה — ושמע:
"אל תשכח, אתה גר כאן רק בזכותי."
הוא ניסה לעזוב, אבל לא היה לו לאן.
החברים התרחקו, המשפחה לא הבינה, וקלרה — לא ענתה.
יום אחד הדליק את הטלוויזיה.
ראיון על עמותת סיוע לאימהות צעירות.
ובין הנשים המחייכות — קלרה.
עייפה, אבל חזקה.
עם תינוק בידיים.
ובעיניה — לא דמעות, אלא שקט.
הוא כיבה את המסך.
השתיקה בבית הייתה רועמת.
אירינה עמדה בדלת, באותו חלוק, עם אותו כוס יין כמו אז.
"מה, מתגעגע לחיים העלובים שלך?" גיחכה. "לך, תוציא את הכלב."
הוא לא ענה.
רק הביט בה — והבין סוף סוף, שאושר שנקנה במחיר המצפון, לא מריח מבושם.
הוא מריח ריקבון.
שנה לאחר מכן פתחה קלרה מאפייה קטנה.
היא כבר לא חשבה על אותו יום — רק לפעמים, כשירד גשם, וקול הטיפות הזכיר צעדים על חצר רטובה.
עכשיו הצליל הזה סימן שלווה.
ובמקום אחר, בבית גדול וקר, לוקאס שטף כוסות שבתוכן התקרר הקפה — והרגיש לראשונה בחייו שהוא כלום.
