בבוקר ירד שלג — לא חזק, אבל עקשן.
מרתה עמדה ליד החלון, אוחזת צעיף ישן, וחשבה למה בכלל לשים אותו אם תצטרך להורידו בעוד רגע.
במטבח רתח הקומקום, השעון תקתק חזק מדי. הבית הרגיש גדול, קר, זר — כאילו כבר מזמן התכונן להיפרד ממנה.
נ knock בדלת.
— אמא, את מוכנה? — שאלה סופי, עומדת בפתח עם חיוך רך.
— כן, — ענתה מרתה, עיניה מושפלות. — רק אתכסה במעיל.
היא לא שאלה לאן. היא לא רצתה לדעת.
ברכב ריח של קפה ושל קור. בחוץ הכול לבן.
נסעו בדממה. הרדיו לחש חדשות, השלג טפח בעדינות על החלון.
סופי הציצה מדי פעם באמה, אבל מרתה ישבה דוממת, תיק בידה — כאילו בתיק הזה כל חייה: דרכון, תרופות ואלבום תמונות ישן.
— נוח לך? — שאלה סופי.
— כן, — ענתה מרתה בלחש.
ושוב — שקט.
הדרך יצאה מהעיר. הפנסים נעלמו, הבתים התדלדלו.
מרתה הביטה החוצה — שדות, יער, שלטים בודדים חלפו.
“בית אבות,” חשבה. “כנראה שיהיה שקט. מסודר. נקי. אנשים כמוני.”
לא פחדה — רק כאב בלב על כך שחיים שלמים יכולים להסתיים בלי פרידה.
סופי פנתה לשביל צר, מכוסה שלג.
— עוד קצת, — אמרה.
מרתה הנהנה, אצבעותיה לופתות את רצועת התיק.
כשהרכב עצר, היה שקט מוחלט.
מולן — בית. לא מוסד.
בית קטן מעץ, עם מרפסת ואורות בחלונות.
עשן עלה מהארובה, ועל אדן החלון עמדו עציצים חרסיים.
— איפה אנחנו? — שאלה מרתה.
סופי ירדה ראשונה, פתחה את הדלת.
— זוכרת שסיפרת לי על הבית שבו גדלת? — אמרה. — מצאתי אותו.
— מצאת?
— כן. הוא עמד שומם. קניתי אותו ושיפצתי. בשבילנו.
מרתה ירדה, צעדה לאט בשלג.
המדרגות, השער, המעקה — הכול מוכר.
והריח — עץ וורדים, בדיוק כמו בילדות.
סופי לקחה את ידה בעדינות.
— חשבתי שתרצי להיות במקום שבו הכול התחיל. לא בין זרים. איתי.
מרתה חייכה בעייפות.
— חשבתי שאת לוקחת אותי לבית אבות.
סופי חייכה.
— לא, אמא. לקחתי אותך הביתה.
