על ספסל ישן ליד מזרקת העיר ישב מדי בוקר גבר בשם ויקטור.
בידיו שקית נייר עם חיטה, ובעיניו עייפות ורוך.
היונים הכירו אותו — ברגע שהופיע, עשרות כנפיים התרוממו לשמיים.
עבור העוברים והשבים זו הייתה תמונה מוכרת.
"הזקן עם היונים," אמרו הילדים שרצו לידו.
אבל בשביל ויקטור, הרגעים האלה בבוקר היו הזמן היחיד שבו לא הרגיש לבד.
הוא האכיל את הציפורים ודיבר איתן כמו עם חברים ותיקים:
— נו, כולכם פה שוב? כל הכבוד…
יום אחד, בסוף החורף, הבחין ביונה אחת — אפורה-לבנה, ועל רגלה טבעת כסופה מבריקה.
היא לא ניקרה גרגרים, רק עמדה לצידו והביטה בו ישירות.
ויקטור התכופף, בחן את הטבעת, ובקושי הצליח לקרוא את החריטה:
"א ול — לנצח."
הוא קפא. זו הייתה אותה החריטה שהייתה פעם על טבעות הנישואין שלו ושל אשתו, לידיה.
היא נפטרה לפני שלוש שנים, והטבעת שלה נעלמה — נגנבה מבית החולים ביום ההלוויה.
עכשיו הביט ביונה ולא יכול היה לזוז.
היא פסעה קדימה והתיישבה ליד ידו, כאילו מושיטה לו את רגלה.
ויקטור נגע בעדינות בטבעת וחייך מבעד לדמעות:
— אז מצאת דרך לחזור אליי, הא?
מאז, אותה יונה הופיעה כל יום, בדיוק באותה שעה.
ויקטור כבר לא הרגיש לבד.
העיר מיהרה, אנשים חלפו לידו, והוא ישב על הספסל שלו, מביט לשמיים ולוחש:
— תודה, לידיה. עכשיו אני מבין.
