אנה גרה בבית ישן בשולי העיר. הבית שקט, השכנים — רובם מבוגרים — הכירו זה את זה, אבל השיחות הסתכמו ב״בוקר טוב״ ו״איך מזג האוויר היום״.
ממול, במעבר המדרגות, גר גבר כבן שישים, ויקטור. שקט, מסודר, תמיד בירך לשלום, אבל נדיר שנשאר לשיחה. הוא יצא מוקדם וחזר מאוחר, לעיתים קרובות עם שקיות מהסופרמרקט.
יום אחד הבחינה אנה שהוא ישב זמן רב על הספסל ליד הכניסה — מביט באדמה, לא ממהר הביתה. היא ניגשה ושאלה:
— הכול בסדר, ויקטור?
הוא חייך, במעט עייפות.
— כן, רק עייפות. את יודעת, כשיש שקט בבית, לפעמים לא מתחשק אפילו להרתיח מים לתה.
למחרת בישלה אנה בורשט — סמיך וריחני, כמו שאמא שלה הייתה מכינה. אחר כך טיגנה קציצות, פרסה לחם, ערכה את השולחן — ופתאום הביטה בשני סטים של סכו״ם. שנייה של היסוס. ואז חייגה למספר שביקש ממנה פעם להשאיר ״למקרה הצורך״.
— ויקטור, יצא לי סיר בורשט — יותר מדי בשבילי, אני לא אזרוק! תבוא.
הוא הגיע כעבור עשר דקות — נבוך מעט, כאילו זו הפעם הראשונה שהוא מתארח. התיישב, הודה — ולא התחיל לאכול זמן מה.
אנה חייכה:
— זה יתקרר!
הוא לקח כפית, טעם — ונעצר.
— את יודעת, — אמר בשקט, — כבר שנתיים שלא אכלתי אוכל ביתי. מאז שאשתי נפטרה אני הכול לבד — כריכים, מרק מאבקה… וזה — זה הריח של בית.
אנה השפילה עיניים ועשתה את עצמה מסדרת את המפה. הערב עבר בשקט: הזיכרונות מהנעורים, סרטים, שכנים. כשויקטור הלך, הוא השאיר על השולחן זר קטן של ציפורנים.
מאז, בימי ראשון, דירתה של אנה תמיד נמלאה בריח של ארוחת ערב — ותמיד הונח על השולחן סט סכו״ם נוסף.
