היום היה שמשי ובהיר, כמו דף לבן לפני השורה הראשונה. בחצר התרוצצו ילדים, מישהו צחק ליד השולחן שבו צלצלו הצלחות, ומישהו אחר הוציא מהבית פשטידות חמות.
ניחוח הלחם והדשא הטרי התערבב עם המוזיקה ועם צליל הכוסות.
הכול היה כמו בסרט, שבו אפילו האבק באוויר זהוב.
הכלה עמדה ליד השער, לבנה מסנוורת, כאילו נחתכה מן האור עצמו. על ראשה זר של דרדרים כחולים, ועל שפתיה חיוך רועד.
החתן לצידה — בטוח ומאושר.
ומאחוריהם — כל הכפר, רועש ומוכר, עם פנים שמכירים זה את זה מאז הילדות.
ופתאום — רחש, פעייה חרישית. מאחורי הגדר הישנה הופיע הוא — אפור, עם קרניים שהשחירו מן השנים, התיש הזקן של דריה.
הוא צעד לאט, כאילו ידע שכל המבטים שייכים לו עכשיו. האנשים צחקו. מישהו קרא: “תראו, הוא שוב בא!”
אבל איש לא גירש אותו. מעולם לא גירשו.
הוא התקרב ועצר מול הכלה. ביניהם היו השמש, ריח תפוחים ודממה.
הכלה הפסיקה לחייך. עיניה רעדו, כאילו נזכרו במשהו רחוק — ערב, ילדות, אב עם ידיים טרודות, והתיש הזה לצידו.
התיש עשה צעד, ואז עוד אחד. הכלה כרעה ברך. שמלת הכלה הלבנה נגעה באדמה, והרוח הרימה את השוליים כמו מפרש. היא חיבקה את צווארו בעדינות, כאילו חששה להבהיל את הזיכרון. וברגע הזה איש לא אמר דבר.
אפילו המוזיקה כאילו השתתקה מעצמה.
ואז מישהו פרץ בבכי.
מישהו הסיר את כובעו. והתיש הזקן של דריה פשוט עמד, נשם, והביט — ישר בעיניה של הנערה שנהייתה לאישה.
ובמבט הזה היה הכול: עדינות, פרידה, זיכרון.
אחר כך סיפרו שהוא בא מרחוק. שכבר זמן רב לא ראו אותו במרעה.
ושהוא הופיע דווקא היום, ביום חתונתה.
איש לא ידע למה. אבל כולם הרגישו — שכך נכון.
כשהשמש ירדה מאחורי הגדר, הוא הסתובב והלך. בשקט, לאט, מבלי להביט לאחור.
והכלה הביטה בו עד שנמוג בתוך האור הזהוב.
אחר כך הריקודים נעשו שקטים יותר.
הצחוק — רך יותר.
והאוויר — צלול יותר.
כאילו היום הזה הפסיק להיות רק חגיגה,
והפך למשהו גדול יותר — פרידה והתחלה בעת ובעונה אחת.
עוד זמן רב דיברו על כך,
שבאותה דקה אפילו הזמן נעצר,
כדי לזכור איך תיש זקן אחד נהפך לאורח החשוב ביותר בחתונה.
