השמש להטה כאילו רצתה לשרוף כל חי.
הנהר נצנץ — חמים, עכור, שקט רק למראית עין.
האוויר רעד, הצרצרים זמזמו בין הקנים.
האיכר עמד על הגדה וצפה בכלבו רקס משתעשע במים.
זה היה הטקס שלהם — כל בוקר, בלי יוצא מן הכלל.
הוא זרק מקל.
רקס קפץ מיד, השאיר מאחוריו קשת של נתזים.
האיכר חייך.
כלב זקן — אבל לבו נשאר נאמן, חם, חי.
עד שהכול נדם.
בהתחלה חשב שהכלב התעייף.
אבל השתיקה הייתה מוזרה.
לא שלווה — ציפייה.
הוא נדרך.
רקס עמד במים עד החזה, דומם, מביט לעומק.
מאחוריו — רשרוש קל מדי, ישר מדי, ממוקד מדי.
האיכר נכנס למים.
המים החמים סגרו עליו, הבוץ נדבק לרגליו.
ניחוח ריקבון ועלים עלה מן הנהר.
״רקס!״ קרא.
הכלב הפנה את ראשו — עיניו מלאות פחד.
ובאותו רגע המים מאחוריו התפוצצו בהתזה.
האיכר ראה רק צל — ארוך, כבד, מחליק, כאילו הנהר עצמו התעורר לחיים.
הוא קפץ.
הקור היכה בו בחזה.
הוא צלל — קול, אור ונשימה נעלמו.
מתחת למים — ערפל ירקרק, חול, בועות.
הוא ראה את רקס — הכלב חבט ברגליו, נחנק, עיניו מלאות אימה.
הוא שלח יד, אחז בפרוותו.
אבל הרגיש — משהו מושך בכיוון הנגדי.
חזק. בלתי נמנע.
המים רתחו, הזרם סחף, באוזניו רעש אדיר.
הוא הסתובב — וראה את הלסת.
ענקית, אפורה-בהירה, שיניים כמו מסמרים.
עיניים — שתי נקודות צהובות, ריקות כמו המוות עצמו.
התנין נע בדממה, אך כל תנועה, כל גל, פילחו את גופו בכאב.
הוא צרח — מתחת למים, בלי קול, מתוך ייאוש.
בכל כוחו משך.
שריריו בערו, ריאותיו צרחו, אך הוא לא שחרר את הכלב.
הזרם משך אותם למטה.
הוא בעט — במשהו קשה, חי.
התנין שחרר.
לרגע אחד.
הוא ניצל את ההזדמנות.
דחף למעלה — ופרץ את פני המים.
האוויר פרץ לחזהו כמו אש.
הוא נשם, השתעל, נחנק.
שמע נביחות, התזות, את שמו — כאילו מישהו צועק מרחוק,
אבל לא היה שם איש.
הוא גרר את רקס לחוף, ידיו רעדו.
הכלב החליק מאצבעותיו, חיפש אוויר, נלחם במים.
הם הגיעו לדשא, נפלו על החול הלוהט.
גופו של האיכר רעד מתשישות.
הוא שכב, נשם בכבדות, חזהו פועם בכאב.
לצדו רקס נשם — בקושי, אבל נשם.
חי.
הוא התהפך על גבו.
השמש סנוורה אותו, הצרצרים שוב זמזמו מעל הנהר.
הכול חזר לשגרה.
כאילו דבר לא קרה.
רק הנהר, שקט ועצל,
ושם, במעמקים — שתי נקודות צהובות,
מנצנצות בעכירות,
מחכות שיתקרב שוב אל המים.
