כאשר משפחת קרטר החליטה לשפץ את הבית הישן שנבנה עוד בשנות ה־1920, איש לא ציפה ששיפוץ רגיל יהפוך למשהו שונה לחלוטין. הם קנו את הבית לא מזמן — מרווח, עם תקרות גבוהות ורצפות עץ חורקות, שבהן כל לוח נראה כאילו שמר סוד מן העבר.
ביום השלישי לשיפוץ הבחינו הפועלים בפרט מוזר: בקיר שבין חדר השינה לסלון הייתה עובי חריגה. ההבדל של כמה עשרות סנטימטרים לא נראה חשוב, אבל עבור בנאי זה היה חשוד. המשפחה החליטה לבדוק — מה יש שם בפנים?
כאשר הסירו את שכבת הטיח, מתחתיה נחשפה פלטת עץ ישנה, ומאחוריה — דלת סגורה בקרשים. לא הייתה לה ידית, רק סימנים של מנעול חלוד. אם המשפחה, שרה, נזכרת:
״לא יכולנו להאמין שיש בבית שלנו חדר שאיש לא ידע עליו. לא בתוכניות ולא במסמכים היה עליו שום אזכור.״
כאשר סוף־סוף פתחו את הדלת, זרם החוצה אוויר קר ומלא אבק. החדר היה קטן — לא יותר משישה מטרים רבועים. על הרצפה עמדה שולחן מכוסה שכבת אבק, עליו — קסת דיו ישנה, פנקס ולמפה דהויה. ועל הקיר — תמונה של אישה מחייכת, שעיניה נראו כאילו עוקבות אחרי כל תנועה.
אבל הדבר המוזר ביותר חיכה להם אחר כך: כשהאב הדליק את הפנס והאיר לפינה, נראו כתובות בעיפרון על הקיר — עשרות שמות ותאריכים, שחזרו כמעט מאה שנה אחורה.
מאוחר יותר התברר שהבית היה שייך למשפחה ששמה נעלם מזמן מהארכיונים המקומיים. אבל שם אחד חזר ונשנה יותר מכל — והוא היה זהה לשמה של בעלת הבית הקודמת, שמתה בנסיבות מסתוריות.
מאז משפחת קרטר לא סוגרת עוד את הדלת לאותו חדר. אומרים שלפעמים בלילות נשמע משם רחש נייר עדין — כאילו מישהו עדיין כותב בפנקס הישן.
