הכביש היה כמעט ריק. השמש סנוורה דרך השמשה הקדמית, האספלט נצץ מהחום, והמוזיקה במכונית כיסתה על כל רעש. אלכסיי מיהר — פגישות, שיחות, עניינים. הוא נסע במהירות, מתרגז על כל רכב "זוחל" לפניו.
ופתאום — אורות מהבהבים מאחור. אמבולנס. הסירנה פילחה את האוויר, מבקשת מעבר. אלכסיי הציץ במראה ולחץ שפתיים.
— תמיד אתם נדחפים, — רטן, ובחוסר מחשבה סטה בחדות וחתך את האמבולנס.
נהג האמבולנס דרך על הבלמים, הרכב התנדנד, ולרגע נראה שיאבד שליטה. אבל הוא התאושש. אלכסיי רק חייך והגביר מהירות.
הוא לא ראה את פני האיש שישב ליד הנהג. לא שמע את דבריו הנואשים של הרופא שניסה להחזיק את העירוי, לא הבחין ביד שעל האלונקה שניסתה להתרומם — כאילו מישהו עדיין נלחם על חייו.
למחרת הוא התעורר כרגיל. הדליק את הטלוויזיה, מזג לעצמו קפה ודפדף בחדשות באדישות.
ופתאום — תמונה. הכביש. הדרך המוכרת. אותו אמבולנס.
כותרת: "האמבולנס לא הספיק להגיע. הגבר נפטר בדרכו לבית החולים."
הוא קימט את מצחו. משהו דקר בו. גלל הלאה — ונשאר המום.
שם הנפטר. גיל. תמונה.
בתמונה — גבר שיערו אפור, חיוך מוכר, עיניים שלא ראה שנים. אביו.
אביו, שלא דיבר איתו מאז המריבה. אביו, שהבטיח לבקר "בסוף השבוע".
אביו, שאותו הסיע האמבולנס שהוא לא נתן לו לעבור.
