הם חלמו על זה עוד מימי האוניברסיטה: לעזוב הכול ולצאת למסע גדול — בלי תוכניות, רק הדרך והחופש. שנים אחר כך החליטו לעשות זאת. חמישה יצאו לדרך: תומאס, נשמת הקבוצה והליצן הנצחי; קלרה, שצילמה כל דבר; אדריאן, הנהג האמין; מיריי, שתמיד ראתה סימנים מיסטיים; ולוקאס, השקול והזהיר מכולם.
הוואן הישן שלהם יצא מוקדם בבוקר. הימים הראשונים היו קסומים: שירים עם גיטרה, תמונות ליד שדות ונהרות, אוכל בירידים, שיחות מקריות עם מקומיים. נדמה היה שהעולם שייך להם.
אבל המבחנים החלו בלילה השלישי.
המנוע כבה באמצע היער. בלי קליטה, בלי מכוניות. הם החליטו לישון בתוך הרכב. אחרי חצות שבר את הדממה קול של צעדים. מישהו הלך לאט סביבם. אדריאן לחש שזה חיה, אבל קלרה הביטה מבעד לחלון בלבן:
— יש שם מישהו… — לחשה.
בבוקר הגיעו לכפר הקרוב. הזקן שאליו פנו לעזרה אמר ברצינות:
— אל תישנו כאן. היערות האלה מוזרים. אנשים נעלמים.
הצחוק והקלילות נעלמו בהדרגה. ביום הרביעי הובילה אותם הדרך למפעל נטוש. מיריי הרימה מהרצפה בובה בלי עיניים.
— זה סימן, — אמרה.
כל יום הביא מכשול חדש: גשם כבד שהציף את הדרך; גשר שהתמוטט מול עיניהם; אדם במעיל ארוך שהופיע ונעלם בצד הדרך.
אבל הנורא מכול היה אחר — סדקים החלו להופיע ביניהם. תומאס התעצבן מכל דבר, קלרה האשימה את אדריאן שהוא מוביל אותם “למקום הלא נכון”, לוקאס ניסה לשמור על שקט, אך קולו הלך ודעך. מיריי שתקה, מביטה דרך החלון, כאילו ידעה משהו שאיש מהם לא הבין.
בלילה האחרון עצרו ליד אגם. הירח השתקף במים, המדורה פצחה, והחמישה ישבו מסביב, שותקים. לפתע אמר אדריאן בשקט:
— אתם מבינים שאנחנו לא בוחרים את הדרך? מובילים אותנו.
למחרת בבוקר המנוע של הרכב נדלק מעצמו — אף על פי שהזקן אמר שהמכונית “מתה”. הם המשיכו… וכעבור כמה שעות עמדו בכניסה לעיר שלהם. כל המסע היה עיגול אחד.
אבל הדבר המצמרר חיכה בבית. כל אחד מצא משהו חדש. על שולחנה של קלרה שכבה בובה בלי עיניים. לתומאס הייתה מעיל זר. לאדריאן — מפה עם צלבים אדומים. למיריי — צילום ליד המדורה, עם פניהם, אך שונים. ולוקאס… לוקאס מצא במטבח כוס חמישית על השולחן. אחת שמעולם לא
