החצר חיה את חייה הרגילים. השמש נחה בעדינות על קירות הבתים, באוויר נישא ריח אדמה רטובה ולחם טרי מהמאפייה הקרובה.
על הענפים צייצו דרורים, אי־שם נשמעה סולם מצלצל — השומר תיקן את הנדנדה.
ופתאום — קריאה דקה, חדה, מלאת ייאוש.
בקצה העליון של צפצפה ישנה, שם הענפים דקים מהאצבעות, ישב חתול. ג׳ינג׳י, קטן, רועד מפחד.
בהתחלה כולם צחקו. הילדים הצביעו עליו, מישהו קרא: "נו, תקפוץ!"
אבל היום עבר, ואז עוד אחד. הצחוק הפך לדאגה.
הוא לא ירד. לא אכל, לא שתה. רק ישב שם — כאילו קרא למישהו, לא לאנשים, אולי לעצם החיים.
הכבאים הגיעו פעמיים. הסולם שלהם הגיע רק עד אמצע העץ.
שכן מהקומה העליונה ניסה לפתות אותו בקערה עם נקניק.
לשווא. החתול רק נצמד חזק יותר לענף.
שבוע עבר.
החצר השתתקה. אנשים יצאו, הביטו למעלה, נאנחו.
בערב, כשהשמש שקעה, הצללית שלו עוד הייתה שם — קטנה, עקשנית.
ובבוקר שבת אחד, כשהאוויר היה צלול וריח עשב מילא את הגינה, קרה הבלתי־יאמן.
משאית ענקית נכנסה דרך השער, מלאה ציורי חיות צבעוניים.
כולם חשבו — פרסומת. אבל כשהמכסה האחורי נפתח, צוואר ארוך ומנומר הציץ החוצה.
ג׳ירפה.
אמיתית.
היא דרכה בזהירות על האספלט, כאילו חששה לשבור את שלוות החצר. האנשים קפאו. מישהו צחק במבוכה, מישהו שם יד על הפה. הג׳ירפה נעצרה ליד העץ, הרימה את ראשה והביטה ישירות בחתול.
העולם עצר נשימה. החתול הפסיק לרעוד. עיניו נעשו גדולות ושלוות.
הג׳ירפה הרימה באיטיות את צווארה, והחתול עשה צעד. ואז עוד אחד.
הוא ירד לאורך צווארה כמו על גשר, בזהירות, ברכות, כאילו פחד להעיר את הפלא. כשכפותיו נגעו בקרקע, כל החצר מחאה כפיים. מישהו בכה. מישהו צילם — אבל ידו רעדה.
הג׳ירפה עמדה עוד רגע, מצמצה בעיניה הגדולות והחמות, ואז — כאילו הנהנה — חזרה אל המשאית.
החתול התכרבל על מכסה המנוע החם ונרדם.
והשקט שנשאר אחר כך היה מיוחד.
לא סתם שקט — אלא נשימה של טוב לב, שנשארה תלויה באוויר עוד זמן רב.
