באותו יום עמדה השמש נמוך, משתקפת במים העכורים שמילאו את הרחובות.
באוויר ריח של רטיבות ובנזין, ומעל גגות הבתים צפו קרשים, בקבוקי פלסטיק ודליים הפוכים.
עמדתי על סירה, מחזיק מוט, והבטתי — במקום שבו היה פעם מעבר צר, זרם עכשיו נהר ממש.
את הנביחה שמעתי ראשון.
חנוקה, חדה, כאילו מישהו קרא לעזרה.
הסתובבתי — וראיתי גג של בית ישן, חצי שקוע במים. על הקצה ישבו כלבים — שישה, אולי שבעה. כולם רטובים, רועדים, האוזניים משוכות לאחור.
קראנו לשכנים, ובתוך דקות הצטרפו אלינו עוד שתי סירות.
אנשים שתקו — רק התזת המשוטים ולחישה: “חיים… תראה, הם חיים!”
אישה אחת כיסתה את פיה בידיה, כאילו פחדה שתפרוץ בבכי.
כשהתקרבנו, הכלבים נבחו חזק יותר.
אחת, לבנה עם כתם שחור על המצח, התקרבה אלינו אך פחדה לקפוץ.
הגג התנדנד, המים עלו גבוה יותר ויותר.
גבר בשם איבו הוריד את מעילו וירד ישר למים.
הוא שחה לעבר הבית, מקלל בשקט, אבל לא עצר.
הכלבים התרוצצו בפאניקה, ולבסוף אחת מהם העזה — וקפצה. הצלחנו לתפוס אותה בעורפה.
את השאר היינו צריכים פשוט להרים בידיים — אחת אחר אחת, לפעמים שתיים יחד.
הם שרטו, יללו, אבל לא נשכו. בעיניהם היו רק פאניקה ותקווה.
באיזשהו רגע כלבה אחת נשארה לשבת — זקנה, כמעט אפורה. היא לא זזה עד שאיבו לא הושיט לה יד ואמר בשקט:
“בואי, סבתא. הכול כבר בסדר.”
כשהכ Paw האחרונה נכנסה לסירה, הגג התמוטט מאחורינו.
המים ניתזו גבוה, וכולנו קפאנו.
איש לא אמר מילה.
רק הכלבים נשמו בכבדות, נצמדים לרגלינו.
על החוף חיכו להם ילדים עם מגבות.
הם חיבקו את החיות הרטובות והרועדות, ולראשונה פרץ צחוק את הדממה.
את הכלבה הזקנה לקחה הביתה אותה אישה שכיסתה קודם את פיה.
היא רק אמרה: “שתגור אצלי.”
ובערב, כשהשמש שקעה מאחורי המים, ראיתי את איבו יושב על שרידי הגדר.
אחד הכלבים הניח את ראשו על ברכיו.
איבו ליטף אותו והביט אל האופק — אל המקום שבו עמד פעם ביתו.
