כשהוא קנה את הקוטג', הגינה הייתה במצב נורא — מלאה בעשבים שוטים, שורשים סבוכים וכתמים חשופים של עפר. באחד מימי השבת, בזמן שחפר ליד הגדר האחורית, האת שלו פגעה במשהו מוצק.
הוא ניקה את העפר וחשף שעון כיס מוכתם. המארז הכסוף שלו היה שרוט, הזכוכית סדוקה והמחוגים היו תקועים בשעה 3:17.
בתחילה, מארק לא ייחס לכך חשיבות רבה, עד שהראה את השעון לשכנתו הקשישה. צבע פניה דהה.
"זו השעה שבה פרצה השריפה", לחשה.
היא הסבירה שעשרות שנים קודם לכן, שריפה כילתה את הקוטג'. הצעיר שגר שם מת באופן טראגי, והרישומים הראו שהכבאים הגיעו בשעה 3:17 לפנות בוקר.
מארק לא יכול היה להכחיש את הצירוף המקרים, אך הוא ניסה למצוא לכך הסבר הגיוני. שעונים מכניים ישנים לעתים קרובות נעצרים כאשר הם נחשפים לחום קיצוני. אם השריפה השתוללה בבית, השעון יכול היה להינזק באותו הרגע. אולי הוא אפילו היה שייך לבעל הבית, נפל בתוהו ובוהו ונקבר כאשר הבית נבנה מחדש.
באותו לילה, מארק הניח את השעון על שידת הלילה שלו. בשעה 3:17 לפנות בוקר, הוא התעורר בפתאומיות. החדר היה שקט, אך במצב של חצי שינה, הוא חשב שהוא מריח עשן קלוש. ליבו הלם בחוזקה כשהוא בדק את הבית — רק כדי לגלות שהכל נורמלי. ה"עשן" היה רק ריח השעון הישן עצמו: פליז, עור חרוך ועשורים של פיח שנכלאו בתוכו.
למחרת בבוקר, המחוגים עדיין היו קבועים על 3:17. ללא תקתוק, ללא מסתורין — רק שריד קפוא ברגע שבו נהרס.
מארק החליט לשמור את השעון בתצוגה קטנה, לא כאזהרה, אלא כתזכורת. חפצים יכולים לשאת סיפורים עוצמתיים, ולפעמים מה שמרגיש כמו רדיפה הוא פשוט היסטוריה שנשמרה במתכת ובזמן.
